הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (במדבר א, א)
החמצן של ראש הישיבה
ריח של ניקיון עלה מהחדר החיצון. רחמים השמש נכנס ובדק אם עוד נותרו אי אלו מעילים או מגבות שנשכחו ע"י מתפללי בית המדרש. חיימקה המנקה כבר היה מוכן, סחבה גדולה על כתפיו ובידיו דלי מלא מים שנשא בעצמו מהבור ב'הורנשטיין'.
אבא, בחור בן 14, לא שם ליבו אל השאון. הוא עסוק בשלו, תורת חיים על לשונו. כבר מגיל ילדות נודע בהתמדתו ושקידתו, עד כי נבחר להיות חברותא לאותו קדוש ה', הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע.
רחמים נכנס להיכל בית המדרש ומבחין כי ליד ארון הקודש יושב בחור צעיר ולומד בשקידה. בחור, התוכל לצאת מבית המדרש? הלילה בדיקת חמץ, ואנחנו עושים כאן עכשיו 'ספונג'ה גדולה'. אבא הבין את המצב, קם בשקט ממקומו, סגר את הגמרא ופנה אל עבר בית כנסת אחר, קיווה ללמוד באין מפריע.
הוא מתיישב ללמוד בהתלהבות כמקדם. הן עליו לסיים את מסכת פסחים עד למחר בבוקר, שכן כך נוהג הוא מגיל צעיר, לסיים הלכות חג בחג. לא עוברת מחצית השעה ושמש בית הכנסת החדש, אף הוא מזרזו לפנות את מקומו, היות ומנקים עתה את בית הכנסת.
נשא אבא את עיניו והרהר אם לעלות הביתה, או שמא יופרע לימודו, כי גם שם מנקים לכבוד החג. עודו פוסע מהורהר, והנה הוא עובר למרגלות ביתו של גאון ישראל, ראש ישיבת עץ חיים מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל בעל 'אבן האזל'. הכיר אבא את מדרגות הבית בעל פה, שכן מנהג רווח באותם ימים, לעלות לביתו של הגאון 'רעדען אין לערנען' – לדבר בלימוד.
ללא אומר ודברים, החל אבא לדלג על מדרגות הבית בקלילות ובנעימות. דפק קלות על דלת הבית, נכנס והגאון מיד הורה לו לשבת והחל לשוחח עמו בלימוד, הפוך בה והפוך בה.
על שולחן הסלון היו מונחים פרוסת לחם, ירק וכוס קפה. אך הגאון כמו ולא ראה את הדברים, עמד בלהט ובריתחא דאורייתא ופירק את כל התמיהות והספקות שהעלה אבא במהלך לימודו את הגמרא, והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתן מסיני.
לימים, היה מספר אבא, כי לא עצר עוז לבקש מהגאון לעצור קמעה לאכול ולשתות, כי כשהיה שוקע בלימוד התורה וחידושה, כמו לא היה צורך לכלום, והייתה סכנת נפשות לעצור אותו ממכונת החמצן אליה היה מחובר, תורת אמת.
*
על הכתוב בפרשת במדבר "וידבר ד' אל משה במדבר סיני", דרשו חכמנו ז"ל במדרש: "מכאן שנו חכמים בג' דברים ניתנה התורה – באש, במים ומדבר. ולמה ניתנה בשלושה דברים הללו? אלא, מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם". ממשיך המדרש לבאר מה הכוונה של מדבר – "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החוכמה והתורה".
לכאורה, זה נראה ההיפך מהשכל הישר. כי בכל מקצוע אותו מבקש האדם לרכוש ולהשתלם בו, הרי שהדבר הראשון שבודקים הוא אם יש התאמה, דהיינו שהאדם יציב נפשית ויכול להיכנס לפרויקט, שאילולי כך, חוששים להעניק בידיו את המקצוע המבוקש. בבוא אדם 'שלומפר' לראיון עבודה – סביר להניח כי הוא ימצא את עצמו למחרת בראיון עבודה נוסף. אף מעביד לא מחפש אדם מופקר.
מה שאין כן התורה. "אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה". כשאדם מפקיר עצמו – אז יש לו שליטה בתורה ובחכמה. כי התורה תורת אלוקים היא, והאדם, לו יבוא עם דעות חיצוניות משלו, שוב לא יוכל להשיג את התורה. רק מי ששם עצמו הפקר כמדבר – הוא יכול לקנות את התורה והחכמה.
לכן, במתן תורה נאמר "ויתייצבו בתחתית ההר" וחז"ל דרשו שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם, אם אתם מקבלים את התורה – מוטב ואם לאו – פה תהא קבורתכם. והתוספות מקשים, הלא היהודים זעקו מקודם נעשה ונשמע, ולמה היה צורך לאיים עליהם עם הר כגיגית?
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספרו 'משך חכמה' מבאר באופן נפלא את הדברים. לא הייתה כאן כפייה במובן של המילה, אלא "שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ד'". היהודים הגיעו אז למדרגה נשגבה של "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
פירוש הדברים כמו שאמרנו, התנאי לקבלת התורה הוא רק ע"י ביטול, הפקר כמדבר, והיה צורך לבדוק שכל כלל ישראל אכן זכאי ועומד בתנאי הזה. וכשבוטלה בחירתם הטבעית ונדמו מלאכי השרת, שאינם עושים דבר לרצונם ולכבודם העצמי – היה זה אות כי היהודים מוכנים לקבל את התורה.
*
קרוב לשעתיים ישבו וחרזו בדברי תורה, הגאון הגדול, רבן של ישראל, והבחור הצעיר בן 14. לא הייתה זו רבותא כלל ועיקר בביתו של ה'אבן האזל'. מימיו לא ראה מחסום לקנות חכמה ודעת ולעסוק בדברי תורה, גם ממי שקומתו נמוכה משלו וגם מי שגילו היה כדי שישית מגילו. וכשהיה שומע חידוש, היה קם מכיסאו בלהט ובהתלהבות וממש מרקד לכבודה של תורה.
בחצות היום, שבה הרבנית הצדקנית ביילא הינדא ע"ה וידיה עמוסות סלים מלאים משוק מחנה יהודה, לכבוד החג הממשמש ובא. קנתה חזרת למרור וצנון לכרפס. ובראותה על שולחן הסלון מונחים כאבן שאין לה הופכין – הקפה, הלחם והירק, רטנה ושאלה את בעלה: וכי למה לא טעמת עדיין משהו?
ראש הישיבה כמו נעור מעלפונו וענה בתמימות: וכי אינך רואה , רעבצין, את האורח החשוב שהגיע לכאן. הוא בן תורה שבא לדבר עמי בלימוד ולא יכולתי להפסיק באמצע לדברים של מה בכך.
אך הרבנית ממשיכה להתעקש: וכי מה היה קורה אישי היקר, אם היית אומר לו לבחור הצעיר, שימתין כמה דקות עד שתסעד את ליבך? לא הבין הגרא"ז את כוונתה והרים קולו בפליאה ובענווה: וכי פרופסור אני שצריך להמתין עליי?
(בקהילה)
2/184