"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" ה' א'
רבינו זכה לאריכות ימים ושנים מופלגת. היתה זו אריכות ימים כפולה ומכופלת, על פי מה שהיה רגיל לבאר את המושג 'אריכות ימים', ביטוי שצריך להבין, שהרי הימים אצל כולם הם באותו אורך בדיוק, ולכאורה צריך להתברך באורך שנים? וביאר על פי הפסוק (בראשית כ"ד א): "ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל", שהמובן 'בא בימים', עם ימים שלמים מנוצלים היטב, זו הכוונה 'אורך ימים', שאדם זוכה להגיע עם ימים ארוכים מנוצלים היטב, בשקידת התורה ועול תורה ומצוות.
היה רבינו דורש כמין חומר את הפסוק (משלי כ"ב): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", חינוך אמיתי אינו מתבטא בזמנים רגילים, בהם יתכן לסבור שהאדם התרגל לתורה ומצוות, ועושה אותם כמצוות אנשים מלומדה. המבחן הוא בזמנים קשים יותר, וכגון בימי הזקנה, בהם סרים ממנו אט אט כוחותיו, אז המבחן האם הוא ממשיך ככל יכולתו או שאז הוא פורש.
איך הגיב לבקשה להפחית משיעוריו הקבועים
בני המשפחה, התלמידים והמקורבים, שראו את רבינו בשנים האחרונות הולך ונחלש, ביקשוהו לשמור על כוחותיו, אך ככל שהיה הדבר בכוחו לא ויתר, לא על הליכה לישיבה ולא על שיעורים ותפילות בה. תלמידו הג"ר ישראל גואלמן פנה אליו פעם ובקשו: "הרבי נראה חלש מאוד ועייף, אולי כדאי להוריד שיעור אחד מהשיעורים היומיים?". הזדעק רבינו לעומתו: "ישראל, אתה רוצה להרוג אותי?". מספר רבי ישראל: "יצאתי מהחדר כמעט בבריחה"…
הוא הרגיש באמת שאם יוריד בעצמו ולו במשהו מתורתו, זה מוריד בחיותו! בשנים מאוחרות יותר, עשו מעשה כשראו את חולשתו העצומה, וביטלו את שיעור ההלכה שמסר בערב באנגלית. אך כעבור זמן ראו שזה עצמו – שאין שיעור – מוריד מבריאותו, ושבו וארגנו את השיעור לעוד כמה חודשים. ראו בחוש שזה מחייה אותו.
"מה סבור אתה, שאני מבטל מתורה חלילה?"
באותן שנים השתנה סדר יומו, אם עד השנים האחרונות היה שומר על סדרי יומו הצפופים, בכמה שיעורים ביום וסדרים מדוייקים, נראה היה שרבינו ישן הרבה יותר, למשל ברוב שעות סדר א' בישיבה, לאחר שיעור ההלכה, יושב היה בחדרו ונראה היה שנרדם, דבר טבעי לגמרי לאדם שמתקרב לשנת המאה.
אולם מביני מדע ידעו שגם בחולשתו הוגה רבינו בתורה, וכך היה מספר אחד ממקורבי המשגיח, הגה"צ רבי זיידל אפשטיין זצ"ל, שהיה מבוגר מעט מרבינו, ובסוף ימיו ארע גם אצלו שהיה נרדם באמצע היום לכמה שעות. רבי זיידל שחי בתביעה עצמית תמידית, היה תובע ובוחן את עצמו, מדוע הוא נרדם באמצע היום, וישן סתם כך כמה שעות שמעולם לא נזקק להן. אחד ממקורביו ניסה לפייס את דעתו ואמר לו: "הלא גם רבינו ראש הישיבה, רואים שקורה שנרדם באמצע היום בחדרו?". הביט בו המשגיח במבט חודר, כאינו מבין ההשוואה, ואמר בענוותנותו: "הלא ראש הישיבה שקוע בלימוד, גם כשנראה לך שהוא ישן, אולם אני הלא ישן באמת!"…
ואכן ניכר היה שרבינו שקוע בתלמודו, כך גם העיד בעצמו בכמה הזדמנויות. מספר נכדו רבי אריה שיינברג: נכנסתי פעם לסבא וראיתיו שקוע בעולמו הפנימי, ונראה כנרדם ומתנמנם. ילדות היתה בי ושאלתיו "מה הסבא עושה?". סבא התפלא על השאלה וענה: "מה שעשיתי תמיד, לומד!". "ועל מה סבא חושב?", המשכתי ושאלתי. "קושיא, תירוץ. מה סבור אתה שאני מבטל מתורה חלילה? חס ושלום!"…
ואכן, בכל המצבים והתקופות, בבית ובבית החולים, בדרכים ובישיבה, ביום ובלילה ראוהו ממלמל, גם אלו שישנו איתו בלילות, מספרים שהיה מתעורר ושואל ומדבר בתוך סוגיות ושיטות הראשונים. זאת ועוד, לפעמים שמעוהו גורס דפי גמרא שלמים בעל פה, דף אחרי דף מילה במילה, לפעמים בקול ולפעמים בלחש.
כך מספר תלמיד נוסף: למרות שבשנים האחרונות נע בכסא גלגלים, בכל זאת בהמלצת הרופאים עשו כל מאמץ שילך בעצמו. זכיתי כמה וכמה פעמים לרדת אתו אט אט בחדר המדרגות, מביתו ששכן בקומה גבוהה ועד לקומת הקרקע, עם מנוחה בין קומה לקומה. בדרך כלל הייתי רואה שפיו ממלמל בלי הרף. פעם היטיתי אוזני, ואני שומעו גורס דף מסויים במסכת שבת, לאחר פרק זמן אני מטה אזני שוב, ושומעו אוחז דף אחרי, ואחר פרק זמן עוד דף או שניים הלאה במסכת זו. בפעמים אחרות הייתה זו מסכת אחרת אותה שינן דף אחרי דף בעל פה.
בהקשר זה, סיפור מופלא סיפר הג"ר רבי יעקב מרדכי רפפורט ראש ישיבת 'לב אריה': באחת הטיסות האחרונות שרבינו טס לארה"ב, ישב ליד רבינו במטוס ואף נתבקש לעזור לו בעת הצורך. מפעם לפעם שאלו רבינו היכן הוא נמצא ולהיכן נוסעים וכד', וענה לו שהוא במטוס וייעדו ארה"ב. תוך כדי הטיסה ראה רבי יעקב שרבינו ממלמל לעצמו ושאלו מה הוא ממלמל, ענה רבינו: "אני עכשיו באמצע סוגיה פלונית בבבא קמא". לפתע הוסיף ואמר: "אומר לכם דבר חשוב, בטח אתם מתפלאים שאני שואל מפעם לפעם היכן אני נמצא ולהיכן אני נוסע וכד', בגיל זקנה טבע הוא ששוכחים ולא זוכרים בדיוק, אך גירסא דינקותא זוכרים היטב.
"למשל באיזור בו התגוררתי בנעורי בארה"ב, היו עשרות רבות של בתי כנסת ואוכל לומר לכם את שמותיהם ומחוזותיהם עד לאחת, אותו דבר בלימוד מסכתות הש"ס, היות ולמדתי ושיננתי אותן בצעירותי פעמים רבות, גם עכשיו אני זוכרן היטב". ואז פנה אליו: "יונגרמן, מי שלומד הרבה כשהוא צעיר, זה נעשה גירסא דינקותא שלו!".
סיפור מרעיש מספר הבה"ח יעקב בוגץ: היה זה בצהרי שבת קודש אחת, ישבתי בחדרו של רבינו והוא יושב כדרכו. לפתע הכריז בשמחה מיוחדת: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו", ניגשתי אליו ושאלתי על מה ראש הישיבה כה שמח? ענה רבינו: "זכיתי עכשיו לסיים את הש"ס!"…
***
בשיעור הלכה שהיה מוסר בחדרו, היה מצטט לשונות של המ"ב בכל חלקיו במדויק. פעם כשנשאל על דברי המשנה ברורה במקום אחר, ציטט בלי לפתוח ל' השער הציון שם במדויק. אחיינו רבי גרשון קויפמן שנכח בשיעור, שאלו לאחר השיעור: "איך רבינו זוכר בדיוק הלשון, וכי למד את זה אלף פעמים?", ענה רבינו: "אולי יותר"…
הזהירות מלבטל את הזולת מתורה
דבר נוסף שראו, איך הוא נזהר ומחשב שלא לבטל תורה מאחרים. הכניסה לחדרו בישיבה היתה מרחבת הכניסה לישיבה, פתח נוסף היה מחדרו, ששימש ככניסה שלו לבית המדרש. בענוותנותו ורצונו למנוע ביטול תורה הסכים כל השנים למצב שרבים מהאברכים היו עוברים תמיד בחדרו, במקום ללכת מסביב. בשנים האחרונות, בהיותו קרוב לשנת המאה, לאחר שיעור ההלכה בבוקר, היה לא אחת נרדם מרוב תשישות בחלק משעות סדר א' תוך כדי שיישב ולמד. ביקשו מקורביו לנעול את הדלת כדי שלא יפריעו את שנתו, אך כשראה זאת לא הסכים בדרך כלל, באומרו שמעבר לכל השיקולים האחרים, אם ייווצר מכך ביטול תורה, אינו מעוניין שיסגרו.
הבחורים ששימשוהו בשנים האחרונות היו בהתלבטות, מחד הוא שמח לראותם מנצלים את זמנם ולומדים, מאידך, כשראה אותם לומדים, השתדל מאוד להימנע מלבקש מהם מבוקשו, רק אם היה זה דבר דחוף, שכן לא רצה לבטלם מתורה, מה שיצר אצלם את ההרגשה שאינם עושים מלאכתם נאמנה. לא אחת כשראה שלומדים ושאלוהו אם לכבות את האור – לא הבין את השאלה, הלא אתה לומד! וכשאמרו לו שהם נמצאים פה למטרה ומעוניינים שיהיה מה שטוב לו, ענה: "אני אסתדר איך שיהיה, אתה תלמד!".
כשנאלץ לבטלם הצטער מאוד. הייתה פעם שנחלה והיה צריך טיפול רצוף, דבר זה הדאיגו וציערו ואיך בכה על כך, באומרו: "איזה ביטול תורה אני גורם לכם!". אחד הבחורים מספר שכאשר הובא להיות עם רבינו בלילה, אמר לו רבינו שהוא שמח בהגעתו, אך הוא מתנה זאת שלא ייווצר מכך בשעות היום שיבוש בסדרים וביטול תורה.
אגב אורחא, מספר אותו בחור: "באורח פלא לא הפריעה השהות במחיצתו לסדר יומי. למרות שבימים הראשונים לא עצמתי עין מההתרגשות לישון איתו באותו חדר, וגם בימים כתיקונם שנתי הייתה טרופה, וכמה וכמה פעמים בלילה התעוררתי לראות אם אינו זקוק לי, לפעמים אפילו לא הספקתי לאכול בבוקר – הדבר לא הפריע לי במאומה, ולא שיבש את סדרי הלימוד במאומה, הרגשתי רוממות כזו, ככהן העובד ביום הכיפורים לפני ולפנים".
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')