היה זה לפני מספר שנים, בסיום מסכת במעונו של אחד מראשי ישיבת מיר בירושלים. הוא נשאל אז ע"י כמה אברכים כיצד מתכננת ישיבת מיר לשרוד מול חרב הגזירות הכלכליות, שגרמו לה באותה תקופה להפסד של מיליונים מידי חודש.
הוא השיב להם במעשה שאירע בתקופת המנדט הבריטי:
היה זה עם אחד מראשי היהדות בחו"ל שהפליג בספינה לארץ הקודש כדי לעזור לבני היישוב היהודי דאז. בספינה פגש הלה בישישה כבת תשעים משיקאגו שגמרה בדעתה לבלות את שארית חייה בארץ הקודש נחלת אבותיה. הוא התענין אצלה היכן היא מתכננת לקבוע את מקומה, והיא השיבה לו שאמנם אין בידה שום חסכונות לרכוש לעצמה בית, אך בדעתה להתגורר בבית אחיינה שגר היכן שהוא באחד מישובי הארץ.
התפלא אותו האיש על תמימותה של הישישה ואמר לה: "דעי לך, בארץ שולטים הבריטים, הם לא נותנים להסתובב סתם ברחובות. מי שאינו יודע היכן הכתובת שלו, שולחים אותו מיד עם הגיעו ארצה לבית המעצר הבריטי".
אולם האשה הישישה סובבה ראשה ונראתה רגועה לחלוטין.
למחרת לא מצא הלה מנוח בנפשו, הוא לא הבין לשלוות הישישה, שלא נראתה מוטרדת. הוא ניגש אליה שוב ואמר לה: "אנא ממך, נסי בבקשה להזכר בכתובתו, באיזה איזור כדאי לחפשו, אולי בהשתדלות זו נוכל לנסות למצוא אותו ובכך לקשר ביניכם. חבל שאת שארית חייך תבלי בכלא. האם אינך מבינה את משמעות הדבר?"
אך האשה הישישה נותרה באדישותה ולא השיבה דבר.
ביום השלישי כבר התפקע אותו עסקן. הוא ניגש עליה נסער ואמר לה: "הגידי נא לי, חז"ל אמרו 'בישישים חכמה', ואני אינני תופס איך אשה בגילך נוסעת לשומקום, ועוד ברוגע שכזה. מהיכן שאבת אפאתיות שכזו?!"
פקחה עליו הישישה עין נבונה וכך אמרה לו: "שמע, ד' יתברך כבר תשעים שנה לא עוזב אותי לרגע. לא נראה לי שדוקא כעת הוא ינטוש אותי"…
כעבור שבוע הם עגנו בנמל, שם קיבלו את העסקן כתבים רבים שידעו על בואו והגיעו לראיינו. מיודענו, שהיה מותש מההפלגה, סירב להתראיין. אולם כתב נמרץ אחד לא ויתר, וביקש את כתובתו כדי להגיע למעונו ולראיינו מאוחר יותר. השיב לו העסקן: "אמור לי את שמך ואסדר לך פגישה במעוני". השיב לו הכתב: "שמי סוקולוב…"
העסקן נדהם לשמע התשובה ושאל מיד: "אולי יש לך בשיקאגו דודה ישישה בשם זה?" והוא ענה לו: 'הן'. אמר לו העסקן: "הנה היא לפניך"… וכך נפגשו השנים מיד עם הגיעה לנמל וכך מצאה מקום ראוי לשארית ימיה.
וכך הוא המשיך בדברו לאברכים: "200 שנה הקב"ה לא עזב את ישיבת מיר על כל צרכיה, לא נראה שכעת הוא ינטוש אותנו".
(הרב ה' וילנר מוסף שב"ק יתרו תשע"ד)