כשהגיעו המלאכים להפוך את סדום, מצאו את לוט יושב בשער העיר, שבאותו יום מינוהו שופט עליהם (רש"י בראשית יט, א).
שואל הגר"י גלינסקי זצ"ל: במשך יובל שנים לא נהפכה סדום, וביום שמינו את לוט כשופט – דווקא אז נהפכה? לכאורה, עם שופט צדק כלוט, היו להם סיכויים לשפר את דרכם!
ומשיב: אקדים לתשובה סיפור מעשה, ובי היה המעשה:
כשהשתלטו הרוסים על ליטא אסרו על קיום הישיבות, סגרו את תלמודי התורה, אטמו את המקוואות, אבל לא יכלו לאסור על האנשים, כבודדים, לקיים מצוות דתם. ובנובהרדוק, הן יודעים אתם, חינכו אותנו: "לא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת השם", גירא בעיני השטן! הלכתי אפוא בחוצות העיר כשציציותי בחוץ…
והשטן הגיע. שוטר עצרני: "מה החוטים האלו?!"
בגד של יהודים, אני עונה. יש ברוסיה חופש דת!
עיניו ירקו ברקים: "חופש דת – בבית. ללכת כך ברחוב זו התגרות, פרסומת לדת. פעילות אנטי מהפכנית"… צמד מלים שעורר חלחלה באותם ימים. "את התעודות!"
הרי לך… הייתי פליט מפולין, חסר תעודות. זו היתה עברה פלילית שעלולה לסבך בצרות צרורות!
"בוא אתי, במשטרה יחקרו"…
יחקרו, וימצאו שאני בן ישיבה ואיני עובד, "טפיל" לפי הגדרתם. עבירה נוספת. אך מה באפשרות לעשות? כאשר אבדתי אבדתי.
אנו הולכים, וכולם סוטים מדרכנו כאילו היינו מצורעים. איש אינו רוצה בקשרים, לא עם שוטר ולא עם אסיר.
תוך כדי הליכה אני שולף מהכיס שני רובלים, ומושיט לו…
"טוב ויפה", הוא מסנן בארסיות. "פרופוגנדה, פרסומת חוצות לדת, וחסר מסמכים – ומנסה לשחד שוטר בעת מלוי תפקידו. תמשיך כך, לקבור את עצמך!" – והוא מחיש את צעדיו לעבר תחנת המשטרה.
כשנגיע לשם אני אבוד, הדברים ייצאו מכלל שליטה…
טוב, אני עונה. תגיד אתה, כמה?
"חמישה, לא פחות".
למזלי הטוב, היה לי. החמישיה החליפה ידיים והוא הפטיר: "לך, ושלא אראה אותך יותר". בלי חמישה רובלים, התכוון.
ואז הבנתי: בסדום היו חוקים נוראים, אז איך שרדו שם? אם לא במתן קופיקות, אזי במתן רובלים… אבל ביום בו מינו שופט הגון שאינו נוטל שוחד, ושופט בנוקשות על פי חוקי סדום – אחת דינה להחרב!…
('והגדת', הובא ב'אגעדאנק' וירא תשע"ו)