בכל יום אנו מודים בתחילת התפילה: "אשרינו, שאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומייחדים שמך בכל יום תמיד, אומרים פעמיים באהבה: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
מצוות קריאת שמע היא מצווה מרכזית בחיינו – הצהרה יומיומית באחדותו יתברך שמו. בפסוק זה אנו מכניסים את הילד היהודי בבריתו של אברהם אבינו, ובפסוק זה הוא מסיים את שירת חייו.
אכן, בקריאת שמע, ובפסוק "שמע ישראל" במיוחד – הכוונה מעכבת.
להבין ולהרגיש
חינוך הינו משהו שמושג רק בעקביות. אין די באמירה חד פעמית על עניין שהוא טוב, או להיפך, בהוראה על איסור. המטרה מושגת רק על ידי שינון שוב ושוב. יסוד גדול זה אנו לומדים ממצוות קריאת שמע. לכאורה, היה די בזה שביום שבו נכנסים לעול תורה ומצוות, יתקיים מעמד מיוחד שבו יצהירו הצעירים שה' אלוקינו ה' אחד… למה הצטווינו לחזור על כך שוב ושוב, מדי יום ביומו פעמיים באהבה?!
אלא, אנו חיים בעולם חומרי, חשוך, המעלים את האמת, ולכן אין די בהצהרה חד פעמית. אנו חייבים לשנן זאת לעצמנו בתחילתו של יום וגם בערבו, ולאחר שעבר עלינו יום מלא וגדוש, לפני שאנו פורשים למנוחה, שוב עלינו להתחזק בידיעה זו שה' אלוקינו יחיד ואין יחידות כמוהו.
עלינו למצוא את ההזדמנות להסביר לילדים מה אנחנו בעצם מצהירים, מה טמון בפסוק העוצמתי כל כך.
נסביר להם שיש הנהגה של ה' – רחמים מגולים, ויש מצב של אלוקינו – דין, הסתרה. אבל אנחנו מאמינים שה' אחד, הכול למעשה רחמים כי מאיתו לא תצאנה רעות. זו עצירה יומיומית והפנמה עקבית שהכול הכול מנוהל מלמעלה, והכול לטובה. נבהיר לילדים שכאן אנחנו מצהירים על אחדותו יתברך. הוא יחיד, וכל שבעה רקיעים והארץ וארבע פינות העולם – הכול הכול בהנהגתו הבלעדית.
נחבר את הדברים לעולמו של הילד ונסביר שגם הקשיים והאכזבות שבחיים – ממנו ולטובתנו; גם הצעצוע שנשבר… כך הילד יקבל כוח ויתחבר לאמונה הטהורה.
אתגר יומיומי
אחד הדברים שאין לגביו כמעט חינוך אחר, חוץ מהמסגרת הביתית, הוא החובה לקרוא קריאת שמע בזמנה. מדובר במצווה יומיומית מדאורייתא! ילדינו ישנים בבית, ובגיל מתבגר, כשהם עוברים לישיבה, העניין כבר כאילו מובן מאליו. אם בבית אין חינוך לעניין, לפעמים הערך מתפספס.
המצווה מאתגרת, שכן היא לא מתחשבת בשעות השינה או באיכותה, לא בחתונה שהייתה אתמול ולא בטיול שלשום. בכל יום, בכל השנה, אנו מצווים להקפיד על העניין. לפעמים זו מלחמה יומיומית, מה גם שהזמן משתנה, וחייבים להתעדכן בכל יום בזמן המדויק לפי הלוח.
כמו בכל עניין, הדוגמה האישית קובעת הרבה. בית שבו יש דיבור סביב העניין, בית שבו יש נושא סביב מצוות קריאת שמע, זה בית שיחנך לערך ולמצווה. ראיתי בתים שבהם אחד הילדים נוטל על עצמו את האתגר להעיר את האחים לפני הזמן. כשמעריכים את העניין, ועושים עסק מהילד הצדיק שמזכה את כולנו במצווה החשובה – הערך מוחדר.
יש היום גם לוחות מהודרים שבהם הזמנים. כמו שברור לכולנו שבכל בית יהודי יש לוח שבו זמני כניסת שבת וחג, יועיל מאוד אם יהיה לוח שבו סוף זמן קריאת שמע ותפילה. זה חודר. שוב ושוב נתקלים בזה, והערך מופנם.
חשוב גם להעביר מסר שמדובר במצווה מדאורייתא, דוגמת אכילת מצה בליל פסח ושמיעת שופר בראש השנה. כמו שברור לכולנו שלא נפספס את המצוות הזמניות, כך לא נוותר על מצווה דאורייתא יומית. ביום רגיל אין לנו כמעט מצוות מדאורייתא שאנו חייבים בהן. יש מצוות רבות שכשאנו מקיימים אותן קיימנו מצווה מדאורייתא, דוגמת לבישת בגד בעל ד' כנפות כדי להתחייב בציצית, אבל מצווה שאנו חייבים בה באופן מיידי – אין כמעט.
הדיבורים והחידודים סביב העניין מייקרים ומחברים.
השכבה עם איכות
נעבור לחלק השני, שאומנם אינו חיוב מהתורה, אבל הוא דין ב'שולחן ערוך' ותקנת חז"ל: קריאת שמע שעל המיטה. גם כאן יש זמן, אבל הזמן הוא החלק הקל. החלק המרכזי הוא עצם הקריאה. זהו זמן של חיבור, זמן של פרידה מיום שהסתיים, כך שמעבר לחלק הטכני – זמן ההשכבה יכול להפוך בקלות לשעת חינוך, לשעת חיבור.
ידוע לכולנו הסיפור המפורסם על הרב מפוניבז' זצ"ל שהצליח לזהות בדקות ספורות במנזר נוצרי מי הם הילדים היהודיים, על ידי שחזר על נוסח קריאת שמע שעל המיטה שהיו קוראים עם אימותיהם הי"ד. ילדים אלו לא זכרו מי הם, לא ידעו איך קוראים להם, אבל קריאת שמע שעל המיטה נחקקה במוחם.
כשמבינים עד כמה הקליטה בשעות הדמדומים חזקה (יש לכך גם הוכחות ממחקרים, שאז גלי הבטא פעילים ביותר, ומסרים שמועברים לפני ההירדמות חודרים עמוק לתת המודע), מנצלים זאת להחדרת ערכים.
אין כמו קריאת שמע עם אימא (כשזה נעשה ברוגע), בתוספת תפילה אישית בשפה מוכרת, שבה הילד מבקש על הבית, על עתידו הרוחני, על כלל ישראל. אימא חכמה תבקש מהילד לספר על החוויות שהיו לו היום, תוך שימת דגש על דברים חיוביים. כשהולכים לישון במחשבות חיוביות השינה איכותית וטובה.
מילות חום ואהבה מוסיפות לאווירה המיוחדת, ואם נקפיד על כך, נראה כי כשילד קיבל מנה אישית של יחס, חום ואהבה, הוא רגוע ומסופק, ואינו מחפש סיבות לצאת מהמיטה ולדרוש תשומת לב. כשכל זה מתקשר לקריאת שמע, זה הופך לחוויה יהודית מיוחדת לכל החיים.
יהודי אינו יוצא לחופשה
שמעתי רעיון נפלא. בברכות השחר אנו פותחים בברכת: "אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" – הודאה על כך שאנו מבחינים שיום חדש הפציע, סוג של הודאה על הבינה, על ההבנה וכו'. מייד לאחר מכן אנו מודים "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ובהמשך אנו מודים על היכולת לצעוד, לראות וכו'. לכאורה, היה מתאים להתחיל בברכת "שלא עשני גוי", ואת ברכת "הנותן לשכוי בינה" להצמיד לברכות שבהן אנו מודים על היכולות שניחנו בהן.
התשובה היא שגוי כשהוא בחופשה – אין אצלו יום ואין לילה. הוא מבלה עד שעה מאוחרת, בלי חשבון, וגם קם בלי חשבון. יהודי – גם כשהוא בחופשה הוא זוכה בסדר יום; יש זמן קימה, זמן קריאת שמע, זמן תפילה. לכן כשקמנו בהאיר היום, אנו מודים מייד על היותנו יהודים; על שלאור עובדה זו אנו חיים.
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן>>