הרב בנימין גולד
"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג')
ליל הסדר הוא ליל האמונה! על ידי סיפור יציאת מצרים, משריש האב בבניו את גילויי האמונה הגדולים שנראו לעין כל בזמן יציאת מצרים, וכך עוברת מורשת האמונה מדור לדור.
אבל כיוון שהאמונה היא דבר נעלם ולא מוחשי, צריך לדעת יסוד חשוב ומרכזי שגילה לנו הרמב"ן על התורה בפרשת בא: מופתי יציאת מצרים הם ההוכחה הנצחית לאמונתנו חוסן בבורא העולם! ובזה ביאר לנו סיבת החיוב המיוחד שחייבה התורה, לזכור בכל יום ולספר לדורות הבאים את סיפור יציאת מצרים, ואלו דבריו הנשגבים שם, שהם יסודי אמונתנו: "ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובנינו לבניהם לדור אחרון, והחמיר מאד בענין זה".
דבריו אלו מהווים הסבר לגודל חשיבותה של מצוות "והגדת לבנך" שבלילה האמונה – ליל הסדר, שזו הדרך להעביר לדור דור את אמנותנו חוסן בבורא העולם, וכמה ראוי להמחיש ולצייר ממש את ניסי יציאת מצרים, כדי שיתקבעו בלבבות ילדינו באופן מוחשי, וכך תמשיך מצוות האמונה לעבור דור דור.
ביטוי מוחשי לדברי הרמב"ן ניתן למצוא במעשה המעניין הבא, שקרה עם גאון המוסר מרן רבי ישראל מסלנט זצוק"ל. באחת מנסיעותיו בעיירות שונות, הגיע רבי ישראל למלון בו היה רגיל להתאכסן. בעל הבית היה יהודי ששמר על קלה כבחמורה, ואף הקפיד בכבוד תלמידי חכמים, ודאג תמיד לארח בכבוד הראוי את גדולי ישראל אשר התאכסנו באכסנייתו. לתדהמת רבי ישראל, התחיל בעל האכסניא לשואלו שאלות של זלזול וקנטור בתורה ובמצוות, בענין שכר ועונש ואמונה בה'.
לשאלתו של רבי ישראל מה קרה ומדוע חל בו שינוי זה? סיפר לו בעל האכסניא את המעשה שקרה איתו. לפני ימים אחדים התאכסן במלונו כופר אחד, שהכחיש בפניו בהסברים ופילוסופיות את ענין שכר ועונש, ולאות שדבריו כנים שלח לקנות נקניק של בשר טריפה, והכריז שבאם יש השגחה עליונה ושכר ועונש, ייכנס האיסור לגרונו ויחנק! אכל הכופר את הטריפה לעיניו ולא אירע לו כלום! וברוב חוצפה אף העז לומר כי מכאן ראיה שאין השגחה רח"ל! ומיני אז נכנסה רוח שטות זו במוחו, מספר בעל האכסניא, וכל אמונתו נתרופפה…
שתק רבי ישראל ונכנס לחדרו… כעבור שעות מספר חזר בנו של בעל האכסניא מבית הספר, וסיפר בעליצות שקיבל היום תעודת גמר עם שתי הצטיינויות בחשבון ובנגינה. שמע זאת רבי ישראל, קרא לילד וביקשו לנגן לפניו כדי להוכיח לו שהוא באמת יודע לנגן וראוי להצטיינות. הילד סירב, כששאל האיש את בנו בתימהון כיצד הוא ממרה את פיו של גאון ישראל רבי ישראל מסלנט, השיב לו בנו, שאין זה מן הנימוס להתייצב לפני בני אדם בנגינה, שלא בזמן המיועד ושלא במקום המתאים, כדי להוכיח את כשרונו, והוסיף עוד בהסברו בלשון שאלה; "האם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לי, איאלץ להראות את כוחי בנגינה? הרי לשם כך העניקו לי את תעודת ההצטיינות!"…
שמח רבי ישראל על תשובתו הניצחת של הבן, ופנה לאביו: "הנה בנך ענה תשובה ברורה וניצחת לשאלתו של הכופר ההוא! הלא כבר הוכיח ה' לעיני כל העמים את כוחו הגדול והשגחתו הפרטית, על ידי הניסים הגלויים ביציאת מצרים. יש לנו גם תעודה המעידה על כך – התורה הקדושה. הוכחה נוספת הראתה ההשגחה בימי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל, וכן בימי מרדכי ואסתר, בנס החשמונאים, ובעוד כמה מאורעות היסטוריים, שבהם ראו את יד ה'. האם נראה לך הגיוני שבגלל כל שוטה שיבוא ויכפור, ישנה ה' את סדרי בראשית או תהלוכות הטבע כדי להוכיח לו שיש דין ויש דיין? מי שרוצה לדעת את ה', יווכח מהתעודה הנצחית שלנו, אשר אושרה לעיני כל העולם! אין צורך בהוכחות נוספות!".
בליל הסדר, כאשר אבות ובנים יושבים יחד מסובין ומתבוננים בתעודה – היא ההגדה – ומספרים ביציאת מצרים, מתגלים לעיניהם הניסים והנפלאות, האותות והמופתים שעשה ה' במצרים, שהרי לשם כך נעשו, כמו שנאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם". כשהמטרה הבלעדית היא "וידעתם כי אני ה"!
אבל על אף שאין הקב"ה מוכיח בכל דור גודל הנהגתו, עכ"פ הוא מזכה אותנו לפעמים בהבזקי אור בתוך כל החושך, שבהם רואים בחוש את האמונה בבורא עולם. התפרסם בשנים האחרונות ספור מבהיל על דרכי האמונה בבורא עולם, וכמה שאנו מצווים להאמין בהשגחתו יתברך, אף שאין לנו בזה שום ידיעה והבנה שכלית ובקוצר הבנתנו הדברים נראים תמוהים, אך לאחר שברחמיו יש לפעמים גילוי בתוך כל ההסתר – אנו עומדים נפעמים נוכח הנהגתו והשגחתו יתברך.
הדבר התרחש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר קבוצת בחורי ישיבות מליטא שהתגוררו בגרמניה, הרגישו שחגורת החנק הנאצית הולכת ומתהדקת, והם ברחמי שמים הצליחו ממש ברגע האחרון להבריח את הגבול בדרכם לאנגליה, בתקווה שהנה הם יזכו לחרות ולישב בשלווה. אך לא עברו ימים רבים, ועלה חשד בעיני השלטונות האנגליים שהם מרגלים גרמניים. הם הורו על צו לגרשם לאוסטרליה הרחוקה. כמובן שנתנו להם זמן קצר ביותר, והעלום לאוניה בדרכה הארוכה לגלות בארץ ניכר.
יש לשער את מנת הצער והאכזבה שהיו מנת חלקם בכל הטלטולים הרבים האלו, אבל נחמתם היתה שהנה לפחות הצליחו לברוח מהמרצחים הנאצים, ויוכלו להגיע למקום מבטחים. אבל גורלם לא שפר עליהם, כי לא עבר זמן רב מתחילת ההפלגה והתברר שבאוניה זו, שהיו עליה מגורשים רבים, ישנה גם קבוצת פושעים ועבריינים שגורשו כעונש מאנגליה. פושעים אלו החליטו להתנכל לבחורי הישיבה בשל חזותם היהודית, הצרו להם והתעללו בהם בכל עת וזמן.
השיא הגיע כשהחליטו שהם משליכים את כל מטלטליהם שהצליחו לקחת עמם לגלותם לים, כך שהבחורים נשארו עם בגדיהם לגופם בלבד. הצער הגדול ביותר היה, שבין המטלטלים שהצליחו לקחת איתם ושמרו עליהם מכל משמר, היו חידושי התורה שזכו לשמוע בישיבות בהן למדו, וביניהם חידושי תורה מגדולי ראשי הישיבות בדור ההוא, חידושים שעליהם עמלו שנים רבות, ושערכם היה חשוב להם יותר מכל. הם התחננו לנפשם בפני הפושעים, שלפחות ישאירו את היקר להם מכל, אך התחנונים נפלו על אוזניים אטומות , וכך לקול זעקות שבר מפי הבחורים, הושלחו מחברות חידושי התורה שלהם לעבר גלי הים האין סופיים, כשדמעות הבחורים מתערבות במי הים, מלווים במבטיהם הכאובים את האובדן הגדול מכל.
עברה שעה קלה, והנה מרחוק נראות עשר אוניות. בתוך דקות נשמעו רעמי פגזים ויריות, שנורו בעוצמה רבה לעבר האוניה. כשמחשבות מתרוצצות על הסוף הקרב ובא, נשמעה פתאום הוראה מרחוק, וההפגזה נשתתקה. האוניה המשיכה להפליג, והיה הדבר לפלא.
ארבעים שנה אחרי, נפגש באקראי אחד מניצולי אותה אוניה עם זקן אחד, ותוך כדי סיפורם התגלה שאותו זקן היה מפקד האניות שהפגיזו את ספינתם. כמובן שאותו ניצול שאל את המפקד לפשר ההפגזה העזה והפסקתה לאחר כמה דקות. הזקן סיפר לו את שאירע: הוא היה מפקד על עשר אוניות מלחמה גרמניות, והנה ראו מרחוק אוניה וחשדוה לאונית אוייב. הוא נתן הוראה להפגיזה עד הטבעתה. אך פתאום נראו על גלי הים מזוודות קטנות, נעות לעבר הספינות הגרמניות. מפחד שמא אלו מזוודות נפץ, או אולי אותות אחרים מהספינה המוגזת, הורה המפקד להעלותן ולבדוק את תכולתן.
ואז, כשהם פותחים את המזוודות הם מגלים להפתעתם ולחרדתם, מחברות שבתוכן כתובים הרבה דברים בשפה הגרמנית! כמובן שהוא נבהל שבטעות הוא מטביע ספינה עם אזרחים גרמניים, והורה מיד להפסיק בהפגזה ולתת לספינה להמשיך בנסיעתה.
כמובן שהניצול כמעט והתעלף כששמע את השתלשלות הדברים, וכך אחרי ארבעים שנה התברר להם גודל השגחתו יתברך, שכל הצער והמכאוב על אובדן המחברות של חידושי התורה, שאז היה נראה להם החורבן והאובדן הגדול ביותר, הוא הוא שעמד להם ברחמי שמים להצילם ממוות בטוח במעמקי הים הגדול, ללא שיהיה אפילו מישהו שידע את גורלם לנצח…
זה סיפור אחד מיני רבים, אשר ממחיש לנו מהי אמונה, שגם כאשר אנו לא מבינים ולא רואים, והדברים לא נתפסים בשכלנו הקט, צריך לדעת שיש בורא שמנהיג ומשגיח, וכל דבר קטן כגדול נעשה בהשגחתו וברחמיו הרבים על ברואיו.