אווירת הרוממות בבית היהודי אינה תוצאה של 'בית רחב ידיים', ואינה נובעת בשום אופן מִממַדִּי שטח גדולים. לא זו היא אמת המידה להרגשה המרוממת האמורה לשרות ברוחם של בני הבית.
האדמו"ר רבי מנחם נחום מטריסק זצ"ל שימש כאדמו"ר בעיר בריסק, והמרא דאתרא הגאון בעל ה'בית הלוי' העריכו במאוד, עד כדי כך שכאשר חנך הרבי את ביתו, הגיע הגאון לבקרו. משנכנס ה'בית הלוי' לדירתו החדשה של האדמו"ר, תמה על הבית הקטן, ושאל את רבי מנחם נחום, היתכן? הלא הבית שלכם אמור לאכלס את כל החסידים המסתופפים בצלכם, ומדוע בְּניתם בית כל-כך קטן?
השיב הרבי דברים חכמים, המקפלים בתוכם לקח מוסרי העשוי לשמש גם אותנו. פתרון פשוט יש בידי כיצד להסתדר עם הבית הקטן, אמר הרבי. כאשר הבית הוא קטן אני מקטין את עצמי יותר ויותר, וממילא הבית הופך להיות גדול ורחב!
בדרכו חזרה לביתו, שיבח ה'בית הלוי' במאוד את דבריו של האדמו"ר, ואמר שיש בהם דרך סלולה לכל בית יהודי. אם דיירי הבית מרגישים לפתע שהבית 'קטן עליהם', והקירות הפכו להיות צרים מדיי, הדרך היעילה ביותר היא שיקטין האדם את עצמו, והכתלים כבר יתרווחו מאליהם…
לא דברי־מליצות יש כאן, אלא מילות אמת, האפופות בניחוח מקורי. כאשר האדם מחשיב את עצמו, ועוטף את דמותו בנוצות של גאווה ויהירות, הרי גם המקום המרווח ביותר ייהפך להיות צר מידות. ולהיפך, כאשר אנחנו זוכים להקטין את עצמנו, באמת, יהא בידינו להסתפק בדירה מצומצמת.
ככל שהאדם מכניס בנפשו פנימה את מידת הענווה, כך יתרחב ליבו; וכשהלב רחב – די בדירה קטנה, וכידוע…
***
מידת הרוממות ומידת הענווה, צועדות אפוא בצוותא, שלוּבוֹת־זרוע. כדאי להזכיר בהקשר זה את המובא במסכת דרך ארץ זוטא, בתחילת פרק א', בעניין הנהגות הבית של תלמידי חכמים.
אחת התכונות שהמשנה מונה שם היא "להיות שפל לבני ביתו". כל אב לילדים ובעל בעמיו יודע עד כמה קשה הדבר. יכול אדם להיות צנוע ושפל, עניו וחסר ערך, אבל רק בחוץ…
אפס, ברגע שהוא נכנס בשערי ביתו הוא עלול להפוך את עורו לחלוטין, ולהתרגז על כל מה ומי שרק אפשר. הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מבני הבית, גם אם זו אינה מוצדקת – עכשיו הוא כבר לא יהיה שפל ועניו. עליו להראות את כוחו
וחז"ל מלמדים אותנו שגדלותו ורוממותו של האדם נמדדת רק אם הוא "שפל לבני ביתו", אם הוא מסוגל להתכופף ולהכניע את עצמו ומידותיו בתוככי ד' אמותיו. זו החוכמה והגבורה המעולה, ורק אז ניתן להביט על שפלותו כשפלות אמיתית.
וזאת למודעי; הפניה לזולת בלשון רכה אינה רק תחבולה נבונה כדי שהשני יציית לדבריי, אלא יש בכך משום קיום מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. וכך כתב ה'מכתב מאליהו' חלק ד': "כשאתה פונה לזולת בבקשה, אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה".
וכתב השל"ה הקדוש בפרשת ויצא: "אין ראוי לאדם, כשירצה דבר־מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה בדרך אונס וניצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם על מה שיִרְצֶהו, כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הירבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב, ואעפ"י שהקב"ה ציווה לו שישוב", עכ"ל
***
בספרי חסידים מובא שכל אדם צריך להסתכל הסתכלות כפולה; בעין אחת יִרְאה את גדולתו של הבורא, ובשניה את שפלות עצמו. הבעיה שהתעוררה במחלוקתו של קרח, למשל, היתה שהוא ראה רק בעין אחת, והביט על גדולתו של הבורא, כמו שאמר "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", אבל לא ראה בעינו השניה את שפלות עצמו.
וזה הוא שנאמר 'עינו הטעתו' – עין אחת, זו העין שהיתה צריכה לראות את שפלות עצמו, הטעתו.
המקום שבו צריך האדם לראות, יותר מכל מקום אחר, את שפלות עצמו, הוא בתוך הבית פנימה. רק בדרך זו, ורק מי שאינו מתגאה על זולתו, יוכל להשיג את שלום הבית המיוחל, ולבנות מעון אמיתי לשכינה עלי אדמות.
***
בקטע הקודם ציטטנו את השל"ה הכותב שאין ראוי לאדם להכריח את בני ביתו על שום דבר. נספר כאן דבר מופלא עד מאוד בעניין זה.
מחלוקת פורצת, בעיקר, בשל הניסיון הנואל לכפות את דעתי על הצד השני. מצב זה יוצר אווירה לא נעימה, וזה הגרוע מכל. דרכי התורה אמורות להנעים לאדם את החיים, ולא להעמיס עליו משימות ודברים שאין בכוחו לעשות.
כלל זה היה שגור תמיד על לשונו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, ובשיחותיו עם חתנים העומדים לבנות את ביתם הדריכם לכך.
בספר 'מנחת אבות' מספרים בניו של מרן הגרש"ז זצ"ל שאביהם הזכיר תמיד את דברי הרלב"ג במשלי (פרק ג' פסוק י"ז) שכתב: 'דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאוד לאדם. כי לא העמיסה על האדם שום מעמס שיקשה לו'. בשוחחו עם חתנים, הדריכם שיש להביא את דבר ה' בביתם פנימה, באופן נעים, נאה ומתקבל.
פעם, כאשר שוחח עם חתן צעיר, שאלו מרן: "אילו היית שומע עכשיו בת קול משמים, הקוראת לך ומצווה אותך לעקור את מקום מגוריך – מה היית עושה?"
החתן נקלע למבוכה, והשיב: "הייתי מזדרז להגיע הביתה מוקדם ככל האפשר, כדי לקיים מיד את ציווי השם, ואומר לאשתי ששמעתי בת קול שציוותה עלינו לעבור דירה'.
אפס, הגרש"ז שלל את דבריו, ואמר: לא זו היא דרך התורה. על פי הנהגת תורתנו הקדושה היה עליך לפנות לזוגתך, להראות לה את הדברים השליליים בדירתכם, להצביע בפניה על תנאי האינסטלציה הגרועים וכו', ורק לבסוף לגלות לה ששמעת בת קול המצווה אותך לעבור לדירה אחרת…
ומהיכן אני יודע את זאת? מיעקב אבינו. לאחר שהשי"ת אמר לו (בראשית, פרק ל"א פסוק ג') 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך', שלח יעקב לקרוא לרחל וללאה, ויאמר להן 'רואה אנכי את פני אביכן וכו', ואביכן התל בי והחליף את משכורתי', ורק אחר כך – 'ויאמר אלי מלאך ה' קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך'.
ויש להבין, אמר הגרש"ז: מדוע היה צריך להאריך ולהסביר להן כמה גרועה השהות בבית לבן, הלא כדי לשכנע אותן לעזוב את בית אביהן, די היה להודיע להן שכך ציווה ה'? אלא למדים אנחנו מכאן, סיים מרן, כיצד עלינו לסבר את אוזניהם של בני לשמוע את דבר ה', ולהתאימו להרגשת האדם.
וזה החיוב המוטל על כל בעל-בית באשר הוא. לא לבוא עם תביעות ודרישות, ולהפעיל לחץ כדי שיקיימו את דבריו. גם אם הוא בטוח שדבריו נכונים, עד כדי כך שקיבל לכך אישור מבת קול משמים, צריך הוא להנעים את דבריו, כי 'דרכי התורה הם דרכים שינעמו וימתקו מאוד לאדם', כפי שכותב הרלב"ג.
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)