רעיון נפלא המקשר בין לימוד התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, העלה הג"ר חיים נתן הלפרין ממנצ'סטר שאנגליה, המתאים במיוחד לימים אלו, כשכלל ישראל מתחיל ללמוד את התלמוד הירושלמי, בתוכנית 'קניין ירושלמי' של 'דרשו' ובסדר הלימוד של 'הדף היומי ירושלמי' – ובמקביל, ב'דף היומי בבלי' לומדים כעת את מאמרי חז"ל בגנותה של מידת הכעס.
שהנה ידוע מה שאומרים בטעם הדבר שכל מסכתות הש"ס מתחילות בדף ב' ולא בדף א', כדי שאם יתגאה האדם ויגיד שלמד כבר מסכת שלמה או כמה מסכתות, יאמרו לו – "אפילו את דף א' לא למדת, ומדוע תתגאה?".
אם כן נשאלת השאלה, מדוע הגמרות של התלמוד הירושלמי כן מתחילות בדף א', מדוע אין חשש שלומדי ה'ירושלמי' יגיעו חלילה לידי גאווה?
התשובה טמונה בנדרים דף כ"ב, שם למדנו במעשה דעולא, על אותו בן מחוזא שנכשל בעוון רציחה רח"ל, ורבי יוחנן תמה כיצד הגיע לכזאת שפלות בעודו בארץ ישראל, והרי התורה אמרה "ונתן לכם שם לב רגז", והכוונה לאדמת בבל, ובארץ ישראל אי אפשר להגיע לכזה כעס נורא? והשיב עולא שעדיין לא עברו את הירדן ולכן נכשל אותו יהודי בן מחוזא בכעס הנורא הזה.
והנה מצינו באגרת הרמב"ן ז"ל שכתב לבנו: "וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה", וכן מצינו להדיא בשל"ה הק' (פ' לך לך אות ה') כי "ארץ כנען" מלשון "הכנעה". כלומר ארץ ישראל מביאה לידי ענווה והכנעה.
ועל כן בתלמוד ירושלמי שהוא תורת ארץ ישראל, והעוסקים בו זוכים להידבק בארץ ישראל, ממילא מגיעים לענווה, ואין צורך להתחיל מדף ב', כי אף אם יתחיל הלומד מדף א' לא יכשל בגאוה.