יום אחד התעוררה בביתנו 'שאלה' על כשרותו של עוף שנשחט עבורנו. בימים ההם, בטרם עידן המשחטות המסודרות והמשוכללות כבימינו, היו צריכים לדאוג לבד לכל מעשי העוף, למן השחיטה והבדיקה, ועד המליחה וההכשרה וכו'; שלחני אפוא אדוני אבי מורי זצ"ל אל הרב, הלא הוא מרן רבי דוד זצ"ל, עם העוף בידי, כדי שיפסוק בו את פסקו.
כשהגעתי לביתו של רבי דוד, הוא התבונן היטב בעוף מכל צדדיו, אחר פנה אלי בחביבות: ראה נא, אני כשלעצמי איני יכול לפסוק על שאלה זו… הבה נלך יחדיו אל הפוסק הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן זצוק"ל [שהיה דיין באותה עת בעדה החרדית].
בטרם יצאנו מהבית, נעצר לרגע רבי דוד, ואמר: "אולי ספר ה'שולחן ערוך' מונח בביתו של הדיין למעלה במקום גבוה בארון, והרי הוא אדם זקן, ואין נאה להטריחו בטיפוס מיותר…" לקח אפוא רבי דוד בידו האחת את ספר ה'שולחן ערוך' יורה דעה (ח"א) הגדול שבביתו, ובידו השניה תפס בידי, בעודי מחזיק היטב ב"עוף השאלה" שאני מקיים בו מצות כיבוד אב ואם.
יחדיו צעדנו במבואותיה העתיקים והקדושים של ירושלים, עד שהגענו אל שכונת "בתי ורשה", מקום מגוריו של הגאון רבי ישראל יצחק. ישבו להם שני האריות יחדיו בפלפולה של תורה, ולנו בברור עמקה של הלכה, מתוך אהבה וכבוד הדדי מיוחד במינו. תוך כדי ליבון הדינים והצדדים בין שני גדולי הדור, עלתה שאלה מסוימת, שנצרכו לבררה אצל השוחט.
ואז שומע אני שרבי דוד אומר לו לרבי ישראל יצחק: "הרי אי אפשר לשלוח את הילד לבדו אל ביתו של השוחט… הוא עדיין ילד… הנה אגש נא בעצמי אל בית השוחט ואברר אצלו את המצב לאשורו, ותכף אשוב עם תשובתו, כדי להעלות פסק של תורה!"
…עמדתי נבוך מן הצד, מלא בושה, עד כמה נטריח כאן את הרב בשביל העוף שלנו… אך למזלי הגדול, בדיוק באותה השעה בה רצה רבי דוד לצאת אל בית השוחט, הגיח לפתע אדוני אבי מורי זצ"ל אל הבית – כראותו שהשעה מתמשכת ועדיין לא שבתי הביתה עם העוף, יצא לקראתי לעבר ביתו של רבי דוד, שם אמרה לו הרבנית שהרב יצא ביחד עם הילד לשכונת בתי ורשה, לביתו של רבי ישראל יצחק. כך, מן השמים הגיע אבי ממש בעמדנו על פתח הבית, כשרבי דוד כבר מוכן לצעוד עמי בצוותא אל בית השוחט. כמובן, מיד תפס אבי את כל הענין, וסידר הכל על הצד היותר טוב, שלא להטריח את כבוד הרבנים החשובים.
שערו בנפשכם! רבן של ישראל, גאון עצום ונפלא, הרב הגדול בעצמו! לא פחות ולא יותר, מבלה שעתיים תמימות מזמנו, עם שאלה של ילד קטן… ובנוסף לזאת אינו רוצה בשום אופן לפסוק בעצמו, ולסמוך על דעתו הרחבה והקדושה…