"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות י"ב, כ')
מרן החזו"א כתב שאחת מהדרכים לקנות מידות טובות, היא להשתדל להיות מדקדק בדין, לקיים מצוה בשלימות עם כל הדקדוקים. ההרגל בדקדוק הדין נגד מידותיו הטבעיות ונגד נטיותיו בתולדתו, מרגילים אותו לשום את שבט מושלים בכף התבונה ואת הרסן ביד השכל.
מעלת הסייגים והחומרות
אבי זצ"ל היה אומר: "הגדרים והסייגים הם כבלים שכובלים את האדם, אבל אין הם כבלים סתם, אלא כבלים של אהבה, וכמו אותו אדם שמתקן החשמל ברחוב וקושר עצמו בחבלים, אין זה אלא מחמת אהבה, שישגיח שלא יפול מגובה, כך אותם כבלים של גדרים וסייגים מביאים רק אהבה וטוב, ולא חבלי יסורים".
היצר הרע אינו יכול לתפוס את האדם לעבור על דברי תורה, שהרי לא ישמע לו, ומה עושה? מתחיל להכניס בו רעל בדברי חכמים, ולאט לאט עוזב את הסייגים ומתוך כך מגיע, רח"ל, להתפקר מדברי התורה. וזהו הנאמר: "ננתקה את מוסרותימו" – את הקשרים והסייגים ואז נעשה רשע.
הוסיף אבי זצ"ל: "אבל יש תנאי נוסף בזה, שהאדם באמת יהיה במצב של חיפוש הידורים וחומרות, ולא כחיקוי בלבד, שבאופן זה עשוי לקלקל עצמו גם בעיני בני הבית, כי ישאלוהו למה בענין זה וזה אתה מקל, ורק בענין זה אתה מחמיר? וכי בגין שחבריך עושים כן גם אתה עושה כן? הרי אינך במדרגה זו, ואך למכביד אתה על בני הבית, ולא שבאמת הנך כזה… הנהגה זו מביאה תוצאה הפוכה".
כמו כן מצד שני – יש להיזהר הרבה שלא רק החומרא תתפוס מקום אצלו, אלא ילמד ג"כ עיקרי ההלכה, כי לפעמים מתוך לימודו רק את חלק עיון התורה ולא את הלכותיה, בא חלילה להיכשל בעצם ההלכה, ואינו יודע להבדיל מהו חומרא ומהו עיקר הדין.
לדעת מה זה חומרא ומה זה עיקר הדין
אבי זצ"ל סיפר שיהודי ממאנשסטר סיפר לו, שפעם זכה בפסח להיות אצל אחד האדמו"רים, ובזמן שהוא אכל מצה, נפל פירור של מצה לתוך צלחת המרק, אז האדמו"ר רמז למשרת שלו שיגש בשקט לבעל הבית, ויגיד לו שיורידו את הצלחת הזו מהשולחן. למחרת ישבה שם בשולחן האמא של האדמו"ר. היא אכלה ואצלה נפל פירור של מצה לתוך הצלחת. האדמו"ר ראה את זה ולא אמר כלום. שאל אותו בעל הבית: "אני מקבל את כל מה שהרבי אומר, אבל תורה היא וללמוד אני צריך, שכשאצלי נפל פירור – שלחת את המשרת לבקש שיורידו את הצלחת, שזו שאלה של בליעה של שרויה, אצל אמא שלך גם נפל ולא אמרת כלום, למה?". אמר לו: "תשמעו, ר' איד: דהענין של שרויה הוא חומרא, אבל כיבוד אב ואם זה דאורייתא, וצריך לבטל חומרא מפני כיבוד אב ואם!".
אפיית מצות של מרן הגרי"ז
בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק הובא, שלאחר שהיה גומר מרן הגרי"ז זצ"ל את אפיית המצות, אשר כמה וכמה שבועות קודם לכן כבר היה טרוד ומודאג במצוה, הייתה נחה עליו נהרה של שמחה ורוגע נפשי, והיה נוהג בכל שנה לעלות לפוש מעט בבית המדרש דחסידי קרלין, שהיה בקרבת מקום למאפיית המצות.
שנה אחת כאשר עלה לפוש מעט בבית המדרש, שאלו אותו כמה חסידים: "מה עושה הרב מבריסק כזה ענין גדול מאפיית המצות? והרי גם אנו רואים את האדמו"רים שלנו, שגם הם אופים מצות, אולם אינם עושים כזה ענין מכל זה!". שמע מרן הגרי"ז זצ"ל את שאלתם, וכשכולו להט דקדושה ענה ואמר: "הסכיתו ושמעו: בידוע הדבר שכאשר עושים ל"ע ניתוח לאדם, צריך להקפיד עד מאד שחדר הניתוח יהיה אטום, וכן יהיה נקי ומצוחצח ממש סטרילי, וכן על כל הרופאים והאחיות הנכנסים לחדר הניתוח, להיות עם מסכות על פניהם וכפפות על ידיהם וכו' וכו', וכל כך למה? כי כשעושים ניתוח ופותחים את חלל גוף האדם הרי זה מסוכן עד מאד, שלא יכנסו חיידקים לגוף, ועל כן צריך להקפיד ולהשמר שבחלל החדר לא יהיו שום חיידקים ודומיהם!".
סיים הגרי"ז זצ"ל את דבריו, והרעים בקול קודשו: "חמץ זה חיידק! וחיידק זהו כרת! וכמה שעושים ומדקדקים בשמירת המצות ואפייתן אין זה מספיק, ויש לחוש ולהישמר ככל שיכולים!".
רוצה לדפוק מסמרים בארון
היה נגר מחסידי בויאן בשם ר' יחיאל מאיר. לימים קראו הרב מבריסק וסיפר לו שבשבת שעברה כמעט ונכשל באיסור בורר, בזמן שרצה לקחת גרביים מהארון, ולכן מבקש שידפוק מסמרים בתוך הארון ויוכל לתלות כל גרב על מסמר ולא יבוא לחשש בורר.
הסתכל הנגר על הארון ואמר לו: "רבי אני נגר, ונגר אינו מקלקל ארון טוב, אל תבלבלו לי את המוח עם 'איסור בורר' – ארון טוב לא מקלקלים!". נהנה הגרי"ז מתשובתו.
(מתוך הספר מידות והנהגות טובות)