הרב אברהם פוקס
תשעה באב במחנה ברגן בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש, היום אין אוכל לא למבוגרים, לא לנשים ולא לילדים. אין בכך כדי לומר שבכל יום אחר כן קיבלו האסירים אוכל הראוי לשמו בכמות ובאיכות שייחשב לארוחה, אבל משהו להרגיע את הרעב המציק בכל רגע ורגע כמו פרוסת לחם וכוס מים, לפחות היה.
סיבת העונש: אחד מהכלואים במחנה העבודה שרף מזרן בנימוק שהוא מלא כינים. היה זה פשע בל יכופר! חבלה חמורה! ולכן הטילו הגרמנים עונש על כל יושבי המחנה לצום בתשעה באב.
אחת האמהות בישלה דייסה ללא חלב עבור בתה בת הארבע בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב, תוך סיכון עצמי גבוה במיוחד. רגע לפני שהגישה את הדיסה המהבילה לפיה של בתה הפעוטה, הבחינו בה שנים מאנשי ה'קאפו' הידועים לשמצה, והסגירוה לידי הנאצים האורים ימ"ש.
כדי להגביר את השעשוע האכזרי ולהפיק את מקסימום ההנאה האפשרית מהענשתה של אותה אם רחמנייה, החליטו הנאצים להפקיד את גורלה בידיהם של אותם אנשי 'קאפו', כשהם עצמם ישובים היו מהצד ונהנו לראות יהודים המענישים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, בעוד הם, הגרמנים ימ"ש, צוחקים במלוא פה על ההצגה שארגנו לעצמם.
משפטה של אותה יהודיה אומללה נקבע לשבת קודש – ליל שבת נחמו, סדר המשפט היה ש"התובע" מספר את פרטי המקרה וכיצד בוצעה "העבירה", ולאחר מכן ניתן לנאשם זכות התגובה להסביר את מעשיו ולנסות ולהימלט מן העונש. כמובן שהמשפט התנהל על פי כללי הסדר והארגון של הגרמנים, ולכן בכל משפט היה אחראי שיכתוב בפרוטקול את כל השתלשלות המשפט, דברי התובע, דברי הנאשם ופסק הדין.
והנה מגיעה אותה אשה למשפט ורואה שהאחראי על כתיבת הפרוטוקול הוא יהודי, ובעצם כל מילה שתאמר לזכותה כדי להימלט מהעונש, תגרום ליהודי לחלל את השבת, מיד גמלה בלבה החלטה: היא לא תאמר אף מילה ולא תגרום ליהודי לחלל שבת, ואכן מחמת שתיקתה המשפט הסתיים במהירות, כאשר גזר הדין היה שתישלל מאותה האמא הזכות לקבל לחם במשך יומיים. לאחר מכן שאלה אותה בתה: "אמי, מדוע זה סירבת להסביר את מעשייך ולנסות להקל מעל עונשך?", והשיבה לה האם הצדקנית: "מוטב לי למנוע דבר מאכל מפי במשך יומיים, ובלבד שלא ייגרם חילול שבת על ידי!".