הגר"ש ואזנר זצ"ל כותב 'בודאי פשטות ההלכה היא שמרבים בשמחה רק באדר ב', והוא מצטט את דברי רש"י ודברי ראשונים נוספים. אך הוא מסיים 'יש שמוסיפים שמחה מאדר א', וטוב לב משתה תמיד'.

כותב רבי יהודה החסיד זצ"ל, כי ישנו מקרה אחד בו מצוה להשיא בנו לבת עם הארץ ולא לבת ת"ח. מהו אותו מקרה?

"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (כ"ה ב) – ידוע ומקובל בפי רבותינו (פסחים מ"ט): 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, לא מצא בת ת"ח, ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור, ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות, ולא ישא בת עמי הארץ'.

ומדוע? שאם חלילה ימות טרם עת או יגלה, יזכו הילדים לגדול בבית תלמיד חכמים, ולא בבית עמי הארצות אשר אינם מקיימים תורה ומצוות. אולם, כותב רבי יהודה החסיד זצ"ל, כי ישנו מקרה אחד בו מצוה להשיא בנו לבת עם הארץ ולא לבת ת"ח. מהו אותו מקרה? אם אבי הנערה הינו עם הארץ המתנהג בנדיבות ורוחב לב, בעוד שאבי הנערה שהינו ת"ח מתנהג כקמצן גדול, עדיף לקחת את בת עם הארץ הנדבן, לפי שהנדיבות והרחמנות הם הסימן והשורש של עם ישראל, בעוד שהת"ח שהינו סגור וקמצן מעיד על פגם גדול בנשמתו.

ומדוע כה חשובה מידת הנדיבות והנתינה? לפי שהיא מעידה על האדם כי עמוק בתוך ליבו שוכנת הידיעה שכל ממונו, חכמתו והצלחתו הינם אך ורק מיד בורא עולם שנתן לו זאת כפיקדון בעוה"ז, ע"כ אין לו מה לחשוש לחלוק מהם, והוא מפזר ונותן, כי יודע הוא, שדווקא כך ירבה ה' ממונו, חכמתו והצלחתו. אמר רשב"י: 'מאת כל איש' – ממי שנקרא איש, שמתגבר על יצריו. שכל המתגבר על יצרו קרוי איש'. מי שיצרו מושל בו – אינו איש, נמשל הוא לבהמה ההולכת אחר יצריה! איש – הוא המושל ביצרו.

 

ויש להבין: וכי קושי מעשי יש כאן? הלא במלאכת המשכן עשו דברים שלא יאומנו, כגון מה שטוו השיער בעודו על העזים, ואריגה של צורות משני צדדים.

• "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה" (כ"ה ל"א) – במה נתקשה משה רבנו? 'תיעשה המנורה' – מאליה. לפי שהיה משה מתקשה בה, א"ל הקב"ה, השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה (רש"י). ויש להבין: וכי קושי מעשי יש כאן? הלא במלאכת המשכן עשו דברים שלא יאומנו, כגון מה שטוו השיער בעודו על העזים, ואריגה של צורות משני צדדים. אלא ודאי שהקושי כאן לא היה מבחינה מעשית, אלא בפנימיות הדברים.
• במה התקשה משה רבנו? בשני דברים התייחדה המנורה: בכך שהיו לה מלבד גוף המנורה, גם גביעים כפתורים ופרחים, וכל כולה הייתה מקשה אחת. ננסה לעמוד על משמעותם הסמלית של שני דברים אלה. המנורה מסמלת את חכמת התורה – את העמל והיגיעה שמשקיע האדם בתורה, שבעזרתם הוא מוציא את חכמת התורה מהכח אל הפועל, וכתוצאה מכך מאירה התורה לעולם. אבל לא החכמה בלבד גנוזה בתורה. התנא באבות אומר: 'כל הלומד תורה לשמה, זוכה לדברים הרבה'. ומה הם הדברים הללו? 'נקרא רֵע, אהוב'.
• לדברים אלה מרמזים הגביעים, הכפתורים והפרחים שבהם התקשטה המנורה. ונשאלת השאלה, אם התורה מצרפת ומזקקת את לומדיה, עד שזוכים לכל אותן מעלות, מדוע זוכה לכך רק מי שלומד אותה לשמה? התשובה מרומזת בתכונה השנייה שמנינו לעיל 'מקשה תיעשה המנורה'. כשם שהמנורה חייבת להיות מקשה אחת עם קישוטיה ואי אפשר להדביק אותם עליה, כך הדבר בתורה, מי שלומד תורה לשמה, נעשית התורה חלק ממהותו, הוא מתקשר אליה בקניין נפשי, פנימי. ולכן גם מידותיו ואישיותו, יכולים להיות מושפעים ע"י התורה. גם הם נעשים 'חפצא' של תורה. אבל מי שהתורה היא רק מבחוץ, אזי הקשר שבין התורה למידותיו הוא חיצוני ומלאכותי, אין כאן 'מקשה אחת' ואין כאן השפעה. כשמשה רבנו התכונן לעשות את המנורה, רצה להכניס בה את כל הכוונות הנדרשות, ולשם כך היה עליו להבין את ההשפעה ההדדית של התורה והאדם, אבל לא ירד לעומקן של דברים. א"ל הקב"ה אכן זהו סוד עמוק שאינו בהישגך, 'השלך לאור והיא נעשית מאליה!' (כתב סופר) (מזקנים אתבונן).

 

'יש שמוסיפים שמחה מאדר א', וטוב לב משתה תמיד'

"משנכנס אדר" – ענייני חודש אדר – איתא בגמ': 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' (תענית כ"ט:)' ופרש"י: 'ימי ניסים היו לישראל, פורים ופסח'. וכתב היעב"ץ דמטעם זה אין מקום לשמוח באדר א', כיון שבחודש זה לא חוגגים פורים. ואף אם נאמר שנס הפורים ודיניו שייכים גם לאדר א', עדיין חג הפסח הוא בחודש ניסן, הרחוק מאדר א' והקרוב לאדר ב'. ואם טעם ה'מרבים בשמחה' הוא משום שאדר סמוך לפורים ולפסח, נמצא שאדר א' אינו סמוך לחג הפסח, ואין סיבה להרבות בו בשמחה.

הגר"ש ואזנר זצ"ל כותב (ב'שבט הלוי') בודאי פשטות ההלכה היא שמרבים בשמחה רק באדר ב', והוא מצטט את דברי רש"י ודברי ראשונים נוספים בעניין. אך הוא מסיים 'יש שמוסיפים שמחה מאדר א', וטוב לב משתה תמיד'. מעניין כי ה'חתם סופר' מסיים אחד ממכתביו (שו"ת חת"ס חו"מ כ') בכתיבת תאריך 'א' דר"ח אדר א' שמרבים בו שמחה'. ומתי אירע נס פורים? בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ב) כתוב במפורש שנס פורים אירע בשנה מעוברת.

ה'ירושלמי' לומד זאת מגורלו של המן הרשע, שהפיל פור ויצא לו 'מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר', ואם היה אז 'חודש שנים עשר', כנראה שהיה גם 'חודש שלושה עשר', כך שהנס התרחש ב… אדר א', וא"כ, מדוע לא חוגגים את חג הפורים בחודש אדר א', בו באמת התרחש הנס?! ה'חתם סופר' (שו"ת או"ח קס"ג) מסביר שהנס אירע באמת בחודש אדר סתם, רק שמלכתחילה היו אמורים לעבר את החודש, אך לבסוף השנה לא התעברה והנס אירע באדר רגיל. לדבריו, המן הרשע רצה להרוג את היהודים בחודש אדר א', כיון שבחודש אדר נפטר משה רבנו. אך המן לא רצה להרוג את היהודים דווקא באדר, דאולי פטירת משה רבנו תעורר גם זכות בשמים, ולכן בחר להרוג את היהודים באדר א'. מרדכי ואסתר הבינו את מזימתו ולכן הם דאגו שלא לעבר השנה.

לדעת 'קרבן העדה' הנס התרחש באדר שני, וכוונת הירושלמי שאחרי שנכתב 'לחודש שנים עשר', א"כ מדוע צריך היה לכתוב 'הוא חודש אדר'? אלא הכוונה לחודש אדר שבכל שנה, שכעת הוא חודש ה- 13. לדעת רבי יהונתן אייבשיץ (ב'יערות דבש') הגזירה הייתה בשנה לא מעוברת, ובא מרדכי, עיבר את השנה ודחה את הגזירה לאדר ב'. ולדעת ה'חתם סופר' (כמצוטט בקונטרס "טוב לב משתה תמיד") הייתה הגזירה על חודש אדר א' ובו גם אכן התרחש נס פורים. אך עם ישראל חוגג פורים באדר ב' דווקא. כי בזכות חודש זה בו נולד משה רבנו, נעשה הנס.

מתי נפטר משה רבינו?

• מתי נפטר משה רבינו? מצאנו דעות בחז"ל. ה'מגן אברהם' (תק"פ ס"ח) מביא שלדרבי יהושע, נפטר משה בז' באדר בשנה רגילה, לפי רבי אלעזר המודעי נפטר משה בז' באדר א'. ודעה ג', דעת רבי אליעזר משה נפטר בז' שבט. חז"ל אומרים (ביצה ט"ו:) שכל הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהם אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'. ופירשו הספרים שכשיהודי שרוצה שתפילותיו יתקיימו במרומים, יטע בהם אדר ויתחיל להתפלל אל הקב"ה החל מראש חודש אדר, שהחל ממנו מתחיל זמן שמחה בשמי מרומים והתפילות מתקבלות בו (אספקלריא).

 

חידות לפרשת השבוע:

 א. מדוע 'תרומה גדולה' נקראת כך, והיכן נרמז בפרשתנו מה שאמרו חז"ל שמדאורייתא – חיטה אחת פוטרת את כל הכרי, אך מדרבנן יש שיעור: עין יפה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד משישים?

ב. מדוע נטמן המשכן עד היום הזה?

ג. מדוע היה לחם הפנים על השולחן, ומדוע השולחן נקרא בשם זה?

ד. היכן נרמז בפרשתנו 'אם אין קמח אין תורה'?

ה. היכן נרמז שישראל, אפילו אם חטאו – אם עושים תשובה – מתכפר להם?

 

 

תשובות:

• תשובה לחידה א. כתב בעל הטורים עה"פ 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש': 'לי' בגימטריה 'מ', היינו – עין יפה אחד מארבעים. 'מאת כל' – 'כל' בגימטריה חמישים, היינו עין בינונית – אחד מחמישים. 'מאת כל' – ראשית התיבות עולים בגימטריה 'ס', היינו – עין רעה אחד מ-ס'. והטעם שנקראת 'תרומה גדולה', כתב ה'יראים' (מצווה קמ"ו): נקראת 'גדולה' מלשון חשובה, לפי שהיא ראשונה לכל התרומות והמעשרות. טעם נוסף כתב: מפני שאין לה שיעור למעלה, שאפשר לעשות את כל הפירות תרומה, ובלבד שישייר מעט שיריים שיהיו חולין, ואילו שאר מעשרות אפשר להפריש דווקא עשירית. וה'חרדים' (נ"ב י"ד) כתב: 'תרומה גדולה' מלשון סגי נהור, שמהתורה אין שיעור למטה, ואפילו חיטה אחת פוטרת כרי גדול.
• תשובה לחידה ב. הטעם שהמשכן נטמן עד היום, מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, וקשה לפני הקב"ה להפסיד כל מה שעשו הכשרים בנדבת לבם. ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה שכינתו בתוכו כבראשונה (סדר 'אליהו רבה' פרק כ"ג).
• תשובה לחידה ג. כתב ה'רבינו בחיי' (כ"ה כ"ג): השולחן שהיה בבית ה' הוצרך ללחם שיהא עליו, להיות שורש דבר שתחול בו הברכה. והלחם היה נאכל לכהנים משרתי המקדש, והיה מספיק לכל אחד לקבל מעט ממנו, וכפי שאמרו חז"ל: כל כהן שהיה מקבל לחם בגודל קטן כ'פול', היה שבע. וע"כ נקרא 'שולחן' (מלש' שליחות), שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלחת לכל המזונות ויבוא שובע לכל העולם.
• תשובה לחידה ד. סמך הכתוב בכלי המשכן את השולחן לארון, להורות שאם אין קמח אין תורה ('צרור המור').
• תשובה לחידה ה. איתא במדרש הגדול: לכך המזבח, שבא לכפרה, היה מצופה נחושת, לומר לך: מה נחושת זו, אע"פ שמעלה חלודה – מתמרקת, כך ישראל, אע"פ שחוטאים, אם עושים תשובה מתכפר להם.

(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)