בדרכים הארוכות, בימים ובנהרות, בין עיזים, כבשים ובני אדם, חודשים רבים – הצרופים בביטחון בהשם, צעד רבי אברהם חנוך הופמן זצ"ל מחוץ לארץ – לארץ הקודש. והוא היה רק אחד ממאות שעלו מתוך תשוקה וייסורים.
רבי אברהם חנוך (ידידו הקרוב של ר' בן ציון ידלר המגיד הירושלמי זצ"ל) עלה לארץ הקודש בעודו בחור. הוא לא רצה להתחתן בחו"ל, משום שחשש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי" לארץ הקדש… היה מנוי וגמור בנפשו לעלות, ורק אח"כ יחפש את זיווגו שם בארץ ישראל.
כמו שאר בני משפחתו, היה גם הוא בחור עני, לכן תכנית העלייה לארץ הקודש נתקלה בקושי רב של "עניני ממונות" – פשוט לא היה לו כסף להתחיל לנסוע מעירו לעיר הסמוכה. גם תעודת פספורט לא היתה לו. אך היה נחוש בדעתו – יוצאים לדרך! איך? – פשוט מתחילים ללכת…
ומעשה שהיה, כך היה: בחור בודד נעמד בשערי וילנא, הסב את פניו לאחור, קד קידה לעיר הגדולה ויצא לדרך. הוא כיתת את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר – עד אודסה. בהזדמנות הוא סיפר, שבאחד הימים כשעמד בפתח 'הכנסת אורחים' באחת העיירות, לפני שיצא להמשך הדרך, עצר אותו אחד מחשובי הקהל ושאל: "בחור'ל אני מבין שאתה יוצא מכאן לדרך רגלי, הבחנתי שאין לך פספורט, ונראה לי שכבר ימים ארוכים שאתה צועד כך, איך אתה לא מפחד לעבור את הדרכים האלה ללא פספורט?"
ר' אברהם חנוך ביקש ממנו להמתין רגע קצר, נכנס פנימה לאכסניה, הוציא מהארון סידור ישן פתחו והצביע על נוסח "תפלת הדרך" ואמר: "הנה, זה הפספורט שלי"… כך עד שערי אודסה, בה היה הנמל הגדול ממנו ביקש להפליג לארץ הקודש.
מיד כשהגיע לאודסה וחבילתו הקטנה בידו, צעד בחפזה אל הנמל, שם מצא לפניו אנייה של גויים העומדת להפליג לארץ ישראל. בזריזות אופיינית ללא אומר ודברים, נכנס פנימה לאנייה בלי אישורים ופספורט, ומיהר להתיישב באחד המקומות הפנויים.
עודו יושב במנוחה באחד מחדרי הקהל במרכז הספינה, נכנסו שוטרים לבדוק תעודות ואישורים. השוטר ביקש ממנו את תעודותיו, וכיון שלא היו בידו, גרשוהו החוצה בבושת פנים, בחזרה אל החוף תחת כיפת השמים… חבילתו נשארה בספינה. התפילין היו בחבילה. היה זה נרתיק גדול של עור בו היה כל עולמו הגשמי. בנרתיק הטמין גם מעט בגדים שעוד נותרו לו מבית אבא ללבוש בדרך הארוכה.
אברהם חנוך עמד ליד הספינה וקיווה אל ה' אלוקי השמים והארץ אשר בידו הים והיבשה. אגב, מרגלא בפומיה של רבי אברהם חנוך: למה מילת "מבטחו" שבפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", מנוקדת בפתח במקום קמץ? לומר לך שאפילו במקום שנדמה לך שכל הדרכים קמוצים וסגורים לפניך, אל תחדל מלבטוח בה', ואם תעשה כן יסייעו לך מן השמים, ויפתחו לך שערי הצלחה.
בקיצור, הוא עמד בנמל הפתוח, רוחות עזות כמעט טלטלוהו ממקומו, וקיווה אל ה'. עיניו נשואות לשמים. זמן מועט לפני הפלגת האנייה, היה זה כבר לאחר ניתוק העוגן והתרת חבלים לקראת הפלגה, לפתע נשמעה שריקה מבוהלת. התקבלה פקודה – לעצור!
האנייה עגנה שוב. לאחר שיח קצר בין המלחים ועובדי הנמל הכעוסים, הסכימו המלחים להוציא שוב את הגשרון המוביל אל האנייה במטרה להעלות על האנייה נוסע עשיר שאיחר את המועד. הבחור הבחין שהנה על האנייה עולה נוסע שהביא אחריו עדר גדול של כבשים ועיזים… בזריזות גוף של בחור צעיר, התכופף ונכנס בזחילה בין הצאן. התחבא בין הכבשים, צעד ביניהן במהירות ועלה על האנייה. התיישב על הארץ בינותם בצידי הסיפון בלי שהרגישו בו.
כשהספינה עזבה את הנמל, ירד לירכתי הספינה ושב אל המקום בו נחה חבילתו שעדיין לא נזרקה ממקומה, כך יצא בדרכו אל ארץ הקודש.
הנסיעה החלה. כשעברו כמה ימים של הפלגה, הנוסעים כבר הכירו אחד את חברו ושוחחו ביניהם, וכך החלו יושבי האנייה להציק לו לר' אברהם חנוך בשאלות: כיצד בחור נוסע לארץ חדשה שאין לו בה מכיר או קרוב ללא פרוטה בכיס? מה תעשה שם? איך תחיה, ומי יעמוד לצידך? אחרים אמרו בלחש: "בוודאי יש לו כסף או תכשיטים שיעזרו לו להתבסס בארץ ישראל"…
באחד הימים לאחר שהטרידו אותו בשאלות סרק, ענה להם הבחור: "כן, יש לי צ'ק על סכום עתק מבנק מסחרי בין לאומי". נוסעים סקרנים שהיו בטוחים שהוא לא עולה סתם כך בלי שמישהו עומד מאחוריו, האיצו בו לגלות את הסוד היכן הכסף ומה סכום הצ'ק שעליו בוטח. כשלא יכול היה לעמוד בפני בקשתם, פתח את החבילה שעמדה לידו, חיטט בה, וכל הסובבים המתינו בצפייה.
ר' אברהם חנוך הוציא מחיקו ניר עבה והושיט להם בהתרגשות, על הנייר היה כתוב: "תני רב תחליפא אחוה דרבנאי, כל מזונות יושל אדם קצובין לו מר"ה ועד יום הכיפורים" (ביצה טו). הם הביטו עליו, והוא מיהר להגיד להם: "נאמן עלי בעל ההבטחה שיקיים דבריו". זוכרני, סיפר המגיד הירושלמי, שפתקא זו היתה מונחת בכיסו כל ימיו.
כאשר האנייה עגנה בנמל יפו, ירד עם כולם אל החוף, אבריו דא לדא נקשן מהתרגשות, ושתי דמעות חמות זלגו מעיניו. לא היתה בידו אפילו פרוטה כדי לעלות מיפו לירושלים אך כמובן בטח בהשם.
בעיניים דומעות ולב הומה התרגשות הגביה את עיניו וראה אורחת ישמעאלים, שעולה בדרכה ירושלימה. הם נשאו על החמורים פירות וירקות, הוא שאל אותם אם יסכימו שיעלה עימם על העגלה. הביטו עליו רגע ארוך והפטירו: "אין לך כסף, יהודי מרופט – עלה עמנו, יאלה!"
ר' אברהם חנוך הבחור הצטרף אליהם ללא פחד. וסיפר לי כי באותה שעה שם לנגד עיניו את דברי חכמי המוסר שאדם ששם בטחונו בה' ית"ש אינו ירא משום דבר שבעולם! ואכן הקב"ה הטיל את מוראו על הערבים, הם כבדוהו מאד, ובעליית ההר לירושלים קראו לפניו בניגון ערבי: "ככה יעשה לחכם היהודי"…
כך הגיע לשערי ירושלים בשמחה ובששון. בו ביום החליט להסב את שם משפחתו ל"הופמן" ['הוף' – 'מְקַוֶוה' באידיש] לזכר ביטחונו הגדול בה' והנס שעשה עמו בעת עלייתו לארץ הקודש. בירושלים התחתן והיה לאחת מדמויות ההוד בירושלים של מעלה.
(להגיד, הובא בגיליון, אגעדנק)