סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: לעת זקנותו של החסיד הנודע רבי לייבל קוטנער זצ"ל (הוא הגבר אשר איבד כל אשר לו במלחמה הנוראה ונשאר כצוק איתן בתוקף אמונתו הבהירה), שהה בבית החולים 'מעייני הישועה' שבבני ברק.
פעם אחת הוציא אותו הרופא לטייל באוויר, ובתוך כך אמר לו: "אל תפחד, כי אני אוחז אותך". נענה לו רבי לייבל: "וכי אתה אוחז אותי, הרי אינך מחזיק אלא בפיג'מעס (בגדי החולים המאושפזים בביה"ח)… אותי אוחז מישהו אחר לגמרי!"
עוד היה מעשה באותו חסיד, שפעם ביקש בדחיפות מהרה"ח רבי מוטל (מרדכי) מיירנץ זצ"ל שיבוא אליו, ושח בפניו כשהוא נסער לגמרי, כי הגיע אליו איזה מגיד שיעור, ואמר לו כי כבר כמה חדשים שלא שילמו לו משכורתו, ועל כן ביקש ממנו, מרבי לייבל, שיפעיל השפעתו על הנהלת הישיבה שידאגו לפרעון החוב, כשהוא מוסיף ואומר, כי היה יכול ללכת לעבוד בבורסה ולהרוויח ממון הרבה, ואין זה משורת הדין שלא יקבל את 'לחמו' מאחר שבחר ללמד בישיבה.
וכאן נזעק רבי לייבל באוזני רבי מוטל: "וכי הוא עושה משהו?!… היה יכול ללכת ולהרוויח?!… והרי הקב"ה הוא מנהל את העולם!"
והמשיך לומר לרבי מוטל: "שמא תאמר מה לך ולו? מדוע קראתי לך? אלא שחשבתי לעצמי, היאך יתכן שאברך בקרבנו ידבר דיבורי כפירה כאלו, וביררתי היכן למד בימי בחרותו, ונודע לי שלמד בישיבה שם מכהן בנך כמשגיח, ועל כן מיהרתי לקרוא לך שתדבר עם בנך מדוע אינו מחדיר אמונה בקרב התלמידים".
מיהר רבי מוטל להתקשר לבנו כשהוא מספר לו את כל המאורע. השיבו הבן: "תנוח דעתך, אכן כסדר הנני מדבר דיבורי אמונה בשיחותיי, אך הדברים לא נכנסו ללבו של בחור זה, כיון שתמיד הצליח בחיים. כשרונות לא היו חסרים לו מעולם, גם חברותות היו לו תמיד משופרא דשופרא, ואף תיכף בהגיעו לפרק האיש מקדש נהיה חתן. וממילא לא למד את האמונה על בשרו 'למעשה'…
(באר הפרשה)