אברהם אבינו מבקש למצוא אישה ראויה ליצחק בנו, שכבר היה באותה עת בן ארבעים שנה.
בידי מי הוא מפקיד שליחות חשובה זו, של מציאת אישה ליצחק?
בידי "עבדו זקן ביתו" אליעזר עבד אברהם, אשר היה "מושל בכל אשר לו" – המנהל הכלכלי של אברהם אבינו, אחראי על כל ענייני הבית ועל נכסיו ואוצרותיו של אברהם.
אליעזר היה אדם גדול בפני עצמו, כפי שמפרשת הגמרא (יומא כח ע"ב): "המושל בכל אשר לו – שמושל בתורת רבו", ועוד: "דמשק אליעזר – שהיה דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים". הוא קיים את כל המנהגים שנהג בהם אברהם אבינו, וגם מבחינה חיצונית היה דומה לאברהם, בזקן ובמלבושים, עד כדי כך שהיה מזוהה כמו אברהם ממש! והיה יושב ולומד תורה יומם ולילה, שוקד על התורה, ומפיץ את אמונת אברהם אבינו בקב"ה.
לא פלא, אפוא, שאברהם סמך עליו בכל ענייני ביתו ועסקיו. את כל המיליונים שהיו לאברהם אבינו הפקיד ביד עבדו באומרו: 'אני סומך עליך במאת האחוזים. הנך יכול לפעול לפי שיקול דעתך בלבד, בלי לערב אותי כלל. אני עוסק בדברים חשובים יותר, לקרב עוד יהודי לאמונה בקב"ה, אין לי זמן להתעסק בדברים אחרים. קח את המפתחות של האוצרות והכספות ועשה בהם כטוב בעיניך!'
והנה, כעת, כאשר שולח אברהם את אליעזר להביא לבנו אישה מבנות חרן, הוא מבקש ממנו: "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני". כאן הוא כבר לא סומך עליו ומבקש ממנו שישבע!
מה אירע פתאום? וכי פעם ביקש אברהם מאליעזר שיישבע לו, כי לא מעל בכספי אדונו חלילה?
ואמנם ידוע מה שדרשו רבותינו (ילקו"ש הושע רמז תקכח): "אמר לו: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי, אלי כתיב – אתן לו בתי, אמר לו: אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מידבק בברוך, הישמר לך פן תשיב את בני שמה". התורה כתבה את המילה 'אולי' בכתיב חסר, לרמוז לנו שאליעזר חפץ היה להשיא את בתו שלו ליצחק.
אך גם אם ישנו החשש הזה מנגיעתו האישית של אליעזר, עדיין בולט ההבדל בין האמון המוחלט שנותן בו אברהם בכל הנוגע לענייני החומר, לדאגתו היתרה בעניין השידוך לבנו. מדוע אינו מסתפק במתן ההוראה ובקבלת הסכמתו של אליעזר, ומבקש ממנו להישבע?
ברוחניות – לא נוטלים סיכון!
אלא, שזו דרכם של צדיקים: ענייני העולם הזה אינם מטרידים אותם כל כך, והם אינם מקדישים להם תשומת לב ודאגה מרובות, אך בעניינים הקשורים ברוחניות – הם עושים ככל יכולתם כדי להימנע מסיכונים, ונוקטים בכל השתדלות אפשרית.
אברהם אבינו האמין לאליעזר עבדו – אבל כל זה עד הדברים הנוגעים לנשמת עם ישראל! ידע אברהם אבינו שכל ההמשכיות של האומה היהודית, שתמשיך בתורה, בחסד ובאמונה – הכל תלוי באישה שייקח יצחק אבינו, שתהיה מושלמת במידת החסד.
"איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם… רבי אלעזר אומר: לב טוב" (אבות ב, ט). "לב טוב" פירושו: נתינה בלי הגבלה. אדם שיש לו לב טוב – רוצה שלשני יהיה כל טוב. כל הזמן הוא מחפש להיטיב ולהיטיב. האישה שתינשא ליצחק, הייתה חייבת להיות בעלת לב טוב, בעל חסד גדולה.
ולמה דווקא יצחק היה צריך אישה בעלת חסד באופן מיוחד?
כי יצחק אבינו היה מדת הגבורה, והיה צריך למתק את הגבורה בחסדים. לכן אי אפשר היה לתת לו אישה שמוכנה לעשות קצת חסד, אלא רק כזו האומרת "שתה וגם לגמלך אשאב", חסד בלי גבול. יהודי – אסור לו להגביל עצמו בחסדים. תראה, עד כאן אני יכול לעשות חסד, לא יותר. חס ושלום! "נתון תתן", "פתוח תפתח" – חסד בלי גבול ובלי מידה!
לכן, אף על פי שבכל הנוגע לביתו ולממונו סמך על אליעזר והעניק לו יד חופשית, בעניין הזיווג לבנו, הזיווג שעתיד להעמיד את כל כלל ישראל, נהג אברהם בזהירות עצומה וביקש מאליעזר שיישבע לו שינהג בדיוק על פי הוראותיו.
שחיטה כן, הלוואה לא?!…
רבי ישראל מסלנט, התארח פעם באכסניה כלשהי. איש לא הכיר אותו שם, ובהופעתו לא היה שום רמז לגדלותו, מפני שנהג ללבוש חליפה קצרה ולחבוש מגבעת פשוטה, כאברך מן השורה.
בכל זאת, מראהו העיד עליו כי תלמיד חכם בעל צורה הוא, ובעל האכסניה שאלו אם הוא יודע לשחוט, אך לאכזבתו השיב לו רבי ישראל בשלילה.
לאחר זמן ניגש רבי ישראל לבעל האכסניה, ובקשה בפיו: האם יוכל להלוות לו עשרה רובלים, והוא יחזיר לו את ההלוואה תוך שעות אחדות?
"במחילה מכבודו", ענה בעל האכסניה בתימהון, "הלא איני מכיר אותך ואיני יודע מי אתה, כיצד מצפה אתה שאסמוך עליך ואעניק לך הלוואה?"
נתן בו רבי ישראל מבט חודר ואמר: "עשרה רובלים אינך מוכן לסכן ולתת בידי אדם זר, שמא לא תקבלם בחזרה. אינך סומך על הבטחתי שאחזיר אותם עוד היום, ויש בכך היגיון, הלא אינך מכיר אותי כלל. מדוע, אם כן, את האחריות על כשרות מטבח האכסניה שלך, מוכן היית להפקיד בידי, אך ורק על סמך ההצהרה כי אני יודע לשחוט? על כספך אתה מפחד ועל נשמתך אינך חושש כלל?!"…
זהו ההבדל בין צדיקים לעמי הארצות: אלה מקלים בענייני העולם הזה, ומחמירים בענייני העולם הבא, ואלה דואגים על כל פרט מענייני העולם הזה, אך מרשים לעצמם להקל ראש בענייני בעולם הבא.
אליעזר מתפלל ונענה מיד
אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו למצוא שידוך לבנו יצחק, שאינו יכול לצאת לחו"ל לחפש את זיווגו, בשל היותו עולה תמימה.
אליעזר נענה, ובהגיעו לחרן הוא מעתיר תפילה ארוכה להצלחת השידוך. אין די בתפילתו של אברהם על בנו וגם לא בתפילת יצחק על עצמו.
אליעזר התחיל להתפלל: "וַיֹּאמַר… וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם… והיה הנערה אשר אומר אליה…", ומיד נענתה תפילתו: "וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" (כד, טו).
זהו כוח של תפילה מתוך הלב!
סיפר לי הרב אשכנזי שליט"א, על בחור שלא התייצב לצבא, והיו לו בעיות גדולות מאוד. נודע לו שבשבוע זה הוא יום היארצייט של הצדיק רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שהיה תמיד אומר – "פטיר ועתיר" – אם הנך רוצה לקבל פטור, ולהינצל מהצבא – התפלל ותראה ישועות, וכמו פטנט פעלה סגולה זו באין סוף מקרים שבאו לפניו…
הלה שמע, והלך לציון הצדיק הרב שרעבי זצ"ל, התחנן לפניו וביקש, שכשם שבחיי חיותו היה מעתיר על הבאים לפניו, והיה אומר להם "פטיר ועתיר", כך גם עליו יתחנן במרומים.
הבחור הנ"ל היה צריך להתייצב לפני שופט, ובדרך כלל על "עוון זה" נשפטים לששה חודשי מאסר.
פנה אליו השופט בשאלה מפתיעה: "מה אתה רוצה? למה לא התייצבת?"
והבחור ענה: "אני רוצה ללמוד תורה".
והנה "פטיר ועתיר"! השופט נענה בדרך נס: "הנך פטור מעונש, אתה זכאי!"
זהו כוחה של תפילה אמיתית!
אליעזר לא סייע לרבקה
כאשר יעקב אבינו ראה את רחל באה עם צאן לבן, מיד ניגש וסייע לה ולרועים שהמתינו על יד הבאר: "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר" (כט, י). גם משה רבנו השקה את צאן בנות יתרו: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב, יז). כי כאשר רואים שהזולת טורח ועמל, יש מצווה לסייעו.
לאור זאת, לא מובן מדוע אליעזר עבד אברהם לא סייע לרבקה, שהייתה אז ילדה בת שלוש, בשאיבת המים, ולא זו בלבד אלא ביקש ממנה להשקותו, ואף את גמליו.
בקשה זו נוראה ועצומה, יותר מאדם המבקש מילדה קטנה למזוג לאלף איש כוסות מים! הייתכן דבר כזה?
זאת ועוד, אליעזר היה גיבור גדול, כמו שדרשו רבותינו (נדרים לב ע"ב) על הפסוק "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (יד, יד), שלוש מאות ושמונה עשר חיילים לקח איתו אברהם למלחמה, ואליעזר היה כנגד כולם, ויש אומרים שלקח רק את אליעזר, ובעזרתו בלבד נלחם [אליעזר בגימטריא שלוש מאות ושמונה עשרה]. היו עמו עשרה עבדים חזקים, ורבקה יכלה להשאיל להם את כדה כדי שידלו בעצמם!
התשובה היא, שאליעזר ידע דבר אחד: בשביל לקבל אשת חסד, שתעמיד את כל בית ישראל ותכוננו על עמוד החסד, עליה להיות בעלת חסד בלי טרוניות!
ראה אליעזר שהמים עלו לקראתה (בראשית רבה ס, ה), אך לא הסתפק בזאת. אפילו תראה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים שנעשים לזולת, אין זו אמת מדה להכיר את מידותיו ופנימיותו.
אליעזר לא הסתפק בניסים שנעשו לרבקה, הוא לא הסיק בגללם את המסקנה כי רבקה צדיקה וקדושה, אלא ביקש ממנה להשקות גם את הגמלים!
וזאת כי רצה לראות איך טורחת היא לגמול חסד, גוחנת שוב ושוב, ובכוחותיה הדלים נושאת כד ועוד כד עד כלות הכוחות, חסד מושלם מכל הלב, ורק כשראה שהיא מושלמת במידותיה ובמעשיה, הבין כי נערה זו ראויה להעמיד את האומה היהודית, שבניה בעלי חסדים, ביישנים ורחמנים – "אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ".
לפעמים אדם נותן צדקה, אך תוך כדי הוא מעיר: 'בשביל מה צריך לתת לו? מדוע אין הוא עובד?…' וכדומה.
כשאדם מתלונן ועושה חשבונות – הוא פוגם בחסד! יש לתת בלי הערות וביקורת! זוהי הגדולה! על אף שרבקה רואה את הגברים החסונים שעומדים מולה ויכולים לשאוב בקלות, היא אינה מתרעמת ואינה מתלוננת, אלא מקיימת את החסד שנקרה לפניה בשמחה ובשלמות.
ובאמת רבותינו אומרים, שדווקא כאשר שאבה לעצמה עלו המים לקראתה, אך כשבאה לשאוב לאליעזר, לעבדיו ולגמליו, לא עלו המים לקראתה, אלא הייתה צריכה להתכופף ולהתאמץ לשאוב בעצמה – "וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ… וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת (כד, יח-כ), וזאת כדי שהחסד יהיה שלם, על אף הקושי הרב.
רבקה מלמדת אותנו יסוד חשוב מאד: היא אינה מתעניינת מי הוא האדם העומד מולה, ואף כי נראה שבקשת אליעזר אכזרית, הילדה הקטנה עמלה וטורחת לגמול חסד, כי אותה מעניין רק מה עליה לעשות ולא דבר אחר!
פתח תפתח, נתן תתן
רבקה אמנו קיבלה לבעל את בנו של גדול הדור, "נְשִׂיא אֱלֹקים" (כג, ו), בנה של נביאה, שרה אמנו שסוכה ברוח הקודש, והוא בעצמו צדיק, נביא ובעל רוח הקודש, גאון הגאונים של הדור, עשיר מופלג, והכל בזכות החסד שעשתה ללא גבולות.
עלינו ללמוד לעשות כל חסד שבא לידינו בשלמות, ללא גבולות וללא טרוניות: "נָתֹן תִּתֵּן" (במדבר כז, ז), "פָתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו, ח) – חסד בלא גבולות!
חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי (תנא דבי אליהו פרק כה). שמעתי פעם מראש הישיבה שלי, רבי מאיר רובמן זצ"ל, שלהגיע לדרגת האבות – ודאי לא נצליח, אך הכוונה בזה היא, שאולי קצת נִגַּע במעשי האבות הקדושים ונתבשם מריחם, אפילו נגיעה קטנה.
לפעמים גם נגיעה בקצה המזלג בחתיכת בשר משובחת והרחתה – מספיקות. כך, להבדיל, במעשה האבות הקדושים, אולי ניגע מעט במעשיהם, אל תקרי "יגיעו" אלא "יגעו", אם זכינו קצת לנגוע במעשיהם הגדולים – כבר השגנו דבר גדול!
עלינו להשתדל לגמול חסד עם הזולת בשלימות, ללא הערות וטרוניות, חסד ללא גבולות, בלי חשבונות, מכל הלב.
"וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ" (כד, יח)
יש להתבונן ולהבין, מנין למדה רבקה לעסוק במצוות חסד, הלא בני ביתה היו רשעים, שהרי מי שרק היה שומע את שמו של לבן, כבר יודע על מי מדובר, כיון שהתפרסם ברמאויותיו. כמו כן אביה בתואל מת ברשעותו, ואם כן ממי היה לה ללמוד לעשות מעשים טובים שכאלו?
בספר "לבוש יוסף" הביא בשם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שביאר זאת על פי מה שמצאנו במדרש, כי אברהם אבינו היה שולח לבני משפחתו מכתבים בענייני יסודות האמונה והנהגות טובות, כדי לקרבם ליהדות, וגם לבתואל, שהיה בן אחיו (כמבואר בסוף הפרשה הקודמת), היה שולח מכתבים, וכשהיה פותחם והיה רואה שאין בהם כסף, היה נותנם לבתו רבקה שתקרא בהם, כי רק כסף עניין אותו…
וכך, בכל פעם שהיתה רבקה קוראת במכתבים של אברהם אבינו ע"ה, היו הדברים משפיעים עליה, עד שבמשך הזמן הכירה בבורא עולם והחזיקה במדותיה הטובות, ומכאן הגיעה למעלתה הגבוהה במידת החסד.
(לקט מתוך 'משכני אחריך')