"לדעת את אשר בלבבך" ח' ב'
ידוע כמה רבינו כיתת רגליו לכל מקום, שאפשר להוסיף בו חיזוק לשמירת התורה והמצוות. רבינו א"ל, שכל עוד וה' ייתן לו כח, ילך ויאמר דברי חיזוק. נביא קצת מהדברים ששמעתי מרבינו, בתקופה של מסע חיזוק – לפניו ולאחריו, וכמה הוא מודה לה', ומפרט כמה וכמה מקומות שזכה לגרום חיזוק גדול.
כה דברי רבינו בזה"ל (ד' חשון תשס"ה): "אתה יודע מה הולך להיות עכשיו עמי?", שאלתי מה כוונת רה"י לומר, והשיב לי מיד: "אני נוסע לחו"ל, זה מקום מסוכן של היצה"ר, כבוד, כבוד, כבוד… אתה חושב שאין לי יצה"ר? יש לי יצה"ר כמו כולם! ואתה יודע מה זה יצה"ר של כבוד… אם אתה חושב שאתה מקבל איזה כבוד מהתלמידים שלך – זה כלום", וסימן לי בידו: "אתה מקבל כבוד רק עד כאן [הבטן] ואני מקבל כבוד למעלה למעלה מעל הראש, כל חתיכת כבוד מזיק בעוה"ז וכש"כ בעוה"ב".
הרהבתי עוז להשיב לרה"י: "הראש ישיבה נוסע לחו"ל לעשות קידוש ה', ואיזו זכות גדולה תצא מכך!", אך השיב לי בתנועת יד בביטול, והוסיף לומר לי: "בני-ישראל במעמד הר סיני, הגיעו למדרגה גבוהה של מלאכי השרת, כמ"ש בפסוק: 'אני אמרתי אלוקים אתם', ומה הקב"ה דיבר עמם? 'לא תרצח', 'לא תגנוב', 'לא תנאף'. וכי עם אנשים כאלה גדולים, צריכים לדבר כאלה דברים פשוטים? דברים שלכאורה היצה"ר הזה רחוק מהם? כן, כן! גם אנשים גדולים במדרגה גדולה – צריך לדבר עמם על היצה"ר הפשוט ביותר, גם הם יכולים להיכשל, וגם במעמד הר סיני בכזו מדרגה, אפשר להיכשל!".
המשיך ואמר: "אל תחשוב שלאנשים גדולים אין יצה"ר, איזה יצה"ר גדול יש לי… ובפרט כבוד, שרים 'ימים על' ועוד ועוד, אתה חושב שזה פשוט? כמה תפילה צריך ע"ז, כמה כח לעמוד בניסיון צריך בשביל זה"… עד כאן חלק מתוך תוכן דבריו. כ"ז דיבר בהתרגשות רבה ובדמעות חרדה, שבשבילי עצמי הייתה זו חרדת קודש, הדיבור ממש נתקע בפי כשראיתי שבמקום גדלותו שם אתה רואה ענוותנותו. [פעם נמצא שרבינו כתב לעצמו על נייר: 'אם היית יודע שיזרקו עליך – האם ג"כ היית נוסע?'].
אמר לי: "אני לא נוסע כלל בשביל כסף, גם כשנסעתי ללונדון זה לא היה למטרת כסף, ולכן כאשר אמרו חלק מהמארגנים שהמטרה שלהם לאסוף צדקה, לא רציתי לנסוע, אבל אמרו לי שאחרי שכבר התפרסם שאני בא – יהי' חילול ה' וכו' אם לא אבוא, אז נסעתי ובאמת היה חיזוק וקידוש ה' גדול מאד, אספו כאלפיים ילדים, ואמרו איתם יחד פסוק בפסוק 'אבינו מלכנו'. זה היה מעמד כ"כ מרגש וקידוש ה', שהם יזכרו לכל ימיהם!". [ובסוף קידוש ה' היה גדול, אבל את הכסף כמעט ולא רואים].
אחד בא לרבינו לפני שנסע למסע חיזוק בצרפת, אמר לו רבינו: "אם אתה רוצה כסף – לא יהיה חיזוק, ואם אתה רוצה חיזוק – שלא יהיה כסף… "כשהייתי בחו"ל היו שם שני אחים פרישווסר, עשירים גדולים, ולאחד יש אפי' ישיבה, אבל אני מעולם לא דברתי מילה על כסף, אני תמיד בא רק לעשות חיזוק בענייני תורה ואידישקייט, אבל לא מבקש תרומות. ולכן לא דיברתי עמם תרומות.
"וגם כאן בארץ ב"ה הייתי באשדוד והי' שם חיזוק גדול, השבוע אני צריך להיות בירוחם.
"ב"ה באלול הייתי בישיבת מיר ובחברון ואח"כ בלונדון, והיה שם חיזוק מאד גדול. זה היה עשי"ת ובערך אלפיים ילדים אמרו ביחד 'אבינו מלכנו'. ואח"כ בארץ ישראל בפוניבז', ואח"כ הנסיעה הגדולה לארה"ב. היו מקומות שלא הצלחנו להגיע [אף שרצו מאד שגם לשם נגיע].
"והנה מארגן הנסיעה, ר' שמעון גליק, כ"כ התמסר לנסיעה, וכבר כמה שבועות קודם עזב כל עסקיו רק כדי לארגן הנסיעה, והוציא על כך סכום גדול מאד של כסף, גם על הנסיעה, וגם האוהל שהקים בביתו בלבד עולה הרבה, ואחרי כן האוהל שהקימו בבורו פארק עולה, וגם היו צריכים לנסוע במטוס פרטי – שזה עולה הרבה מאד כסף, כי לא יכלו להספיק להגיע לכל מקום, רק עם רכב, מפני שזה הרבה מאד זמן לנסוע כך, ובכך שנסעו עם מטוס פרטי נחסך הרבה זמן. והנ"ל הוא איש צנוע ואינו רוצה כלל להצטלם, ועשה הכל לשם שמים.
"בתחילה היו כאלה שחשבו כי באתי בשביל כסף, ובסוף ראו שלא היה בדברים שלי זכר מכסף, [ובאמת היו שם הרבה אנשים כגון מנהלי מוסדות וכדו', שבאמת צריכים כסף, וכמעט שלא קיים מושג כזה שבאים לא בשביל כסף, ולכן היו בטוחים תחילה שבאתי לבקש כסף, ולאחמ"כ ראו שלא לזה באתי]. ולפני זמן אחד הציע לי שאני אבוא עמו ועם הגרח"ק וכך יהיה הרבה כסף, אבל איני רוצה לבוא עם מנהל מוסד, אף שהנ"ל יהודי מאד יקר.
"והנה באמת לנסיעה הזאת יש בעיה עם נושא הכבוד, זה ודאי אם היו זורקים עלי שם עגבניות או ביצים לא הייתי נוסע… אבל בכל אופן מצד שני היה כזה חיזוק לכ"כ הרבה אנשים, הג"ר גדלי' רבינוביץ זצ"ל סיפר לי, שסבתא שלו אמרה לו שהיא זוכרת שהיא הייתה בגיל 6, והגרע"א עבר מפוזנא למינסק לצורך נישואי אחד מילדיו, ובכל מקום שעבר יצאו בני העיר לראותו, ולא יכולה לשכוח זאת! נשאר עליה הרושם מקטנותה! ומה אפשר לעשות שלנו אין הגרע"א… אבל למשל בליקווד עמדו אלפים, בצד א' אנשים ומצד שני נשים, הם לעצמם סברו שיש בכך כבוד התורה [ואני יודע האמת מה אני] ודאי שרושם זה יישאר להם – גודל המעמד לכבוד התורה".
תשס"ח: רבינו דיבר לאחרונה מספר פעמים, שהיכן שהי', כגון בישיבות, ובכינוסים שונים, ראה כמה חסרה שמחה לאנשים, ואף היכן שהיו אנשים מבוגרים – ראו שהם כ"כ שמחו ורקדו, שהי' קשה הדבר להפסיקם משמחתם [ובזה היה ניכר כמה שהדבר היה חסר להם].
ובאמת אצל קהל החסידים יש מידי פעם דבר שגורם להם התחדשות, ע"י ששמחים, אם זו סעודה שלישית או מלווה מלכה, וכדו'. וסבור שבציבור שלנו חסר הדבר, שיגרום מידי פעם להתחדש ולהתרענן, שכן קשה הדבר לשבת כל הזמן רק ברצינות [נעשים יבשים כך] צריך שתהיה גם שמחה מידי פעם. [אמנם כ"ז בדורות האחרונים, אבל בדורות הקודמים מסתמא הספיק תורה לבד]. לכך עורר על כך בזמן האחרון, שיש לראות להוסיף עוד דברים שיגרמו שמחה.
אמרו לפני רבינו, שיש נוהג בישיבות שעושים דבר הנקרא 'עונג שבת', שבחורים יושבים ושרים ואומרים ד"ת, וטועמים דברי מתיקה, ורבינו קילס הדבר בהזדמנויות שונות. ושוב שמעתי עוד פעם מרבינו, שבזמנינו צריך מזמן לזמן שיהי' קצת שמחה, כמו כינוסי 'דרשו' וכדו', מזמן לזמן צריך מלווה מלכה. חסר לבחור מזמן לזמן קצת שמחה! פעם בחודש או שש שבועות לעשות קצת שמחה, אף שהתורה משמחת, מ"מ חסר.
(לקט מתוך 'צדיק כתמר יפרח') | פרקים ממשנתו והנהגתו בקודש של רבינו הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל).