בס' שער השמים (לרבי גרשון ב"ר שלמה, חתנו של הרמב"ן, מאמר שמיני כה:) כ' "ועל הרוב לא תוליד נקבה אחת ממין האדם כי אם ולד אחד, ולפעמים שנים, ובמצרים לפעמים שלושה או ארבעה, ולא תוליד בגבורות כי אם חמישה ושבעה, וכבר נראה באשה אחת שילדה עשרים בנים, חמשה בפעם אחת (כל לידה) וחיו רובם.
ומפורסם בפי ההמון בדורנו זה כי בעיר ארדלי ילדה אשה אחת ט' בנים ביחד".
ובס' מדרש תלפיות (ענף חידושים ליקוטים מס' צמח דוד) מספר שבכפר ליד קראקא היה לאיש אחד מאשה אחת 36 בנים, חיים כולם בזמן אחד.
בעיקרי הד"ט (דיני מילה סי' כח אות ה') הביא מס' פחד יצחק (אות מ'), שדן אם מוהל יכול להיות שוחט, והביא מעשה ממוהל ששגג ובירך "על השחיטה" במקום "על המילה" ומת התינוק מיד, וכתב שיש לחוש לזה ולא לאחוז בזה ובזה.
אולם הביא שם מהיעב"ץ בס' ברכות שמים (יב.) דאין לחוש לזה רק צריך ליזהר שלא יכשל.
בשו"ע יו"ד הל' מילה (רסה,א) כתב שיש נוהגים שבברית מילה נוטלים הדס ביד ומברכים עליו ומריחים בו.
ובס' כורת הברית (מובא באוצר הברית ח"ב עמ' ש"ו) כ' טעם למנהג זה, ע"פ מש"כ בס' מעבר יבוק (עתר ענן הקטורת פ"ה ד"ה וכן ליל), "שכל העם ההולכים לברית מילה הם כמקבלים פני שכינה הבאה להופיע מאורה על כל המטפלים במצוה ההיא, ויש להם תוספת נשמה גם כן, לכן אמרו שיום טוב שלהם הוא כמו שביום טוב יש נשמה יתירה".
ולפי"ז כתב שם, שאם בשעת הברית יש נשמה יתירה, א"כ בגמר הברית מסתלקת הנשמה יתירה, והלכך יש לברך על הבשמים כמו שמברכים במוצאי שבת.
(קב ונקי)