לרגע התנודדתי על מקומי. לא מאמינה למשמע אוזניי. אבל אבא שלי נראה רציני מאוד. מה זה אומר? אני צריכה להפנות גב לאושר הכי גדול של החיים שלי?
"אביבה", אבא שלי שלח אלי מבט יצוק פלדה, "את פשוט צריכה להיזהר לא לעשות שטויות, אם נשאר לך קצת שכל בקדקוד הזה אחרי כל מה שהכניסו לך שמה".
יצאתי מהווילה המפוארת ברגלים כושלות, השמש העזה של עיר מולדתי הכתה עלי בעזות. איך אהבתי את השמש הזו פעם. איך. היינו יוצאות אליה אמא ואני בעוד בוקר ונוהגות לעשות איתה תחרות. אמא עליה השלום, אהבה את השמש, את האור ואת הטוב, ואני הייתי האור והאביב של החיים המרים שלה בצלו של אבא.
הייתי הכי עשירה בכיתה. היו לי המון חברות והייתי הכי מאושרת, הכל עד שאבא בא הביתה. עד היום אין לי מושג באלו 'עסקים' עסוק אבא שלי, אני רק יודעת שכמה פעמים הצליח להתחמק בעזרת כל הקשרים שלו. אני זוכרת שאמא התחננה אליו בדמעות שילך רק ישר כי היא לא עומדת במתח, ואבא צחק על תמימותה. "רק שלא תחזרי לי בתשובה" התיז פעם כשדיברה על מונחים של צדק ויושר "רק לא זה…" מאוחר יותר הבנתי למה אבא מתכוון. הבנתי גם שאמא דווקא היתה מעוניינת להכיר יותר את אלו היהודים שומרי השבת כמו משפחת 'לוין' מקצה השכונה ו'חכם' מהרחוב שליד, משפחות עדינות וצנועות, רק שהיא מפחדת מאבא.
כך התנהלו חיי כמעט בטוב וכמעט בנעימים, עד שענן אפור אחד העיב על השמש בצהריים. אמא חלתה. לא הכרתי את הצד הזה של אבא, הוא דאג לטובי הרופאים שיבקרו בביתנו והרעים עליהם בקולו. "ככה? אין לכם מה לומר? איפה אתם ואיפה הדיפלומה שלכם?" בבית חולים נתנו לה רק טיפול תומך, ואבא רתח מזעם. "היא הולכת למות, אתם לא מבינים? והיא אישה טובה. באמת טובה, תעשו משהו".
"רופאים הם רק בני אדם" לחשה לו אמא "רק הקדוש ברוך הוא יכול לרפאות אותי". בפעם הראשונה בחיים ראיתי את אבא מרכין ראשו.
אמא עזבה אותנו בפתאומיות. למרות שידענו שזה עלול לקרות, הכתה בנו המכה בהפתעה. בבת אחת הפך הבית להיות חשוך. אבא דאג למבשלת ומנקה, הוא רשם אותי לחוגים יוקרתיים אחר הצהריים כך שהייתי עמוסה מבוקר עד ליל, אבל היה לי ריק ושומם וחשוך. יום אחד מצאתי את עצמי מתדפקת על דלת לא מוכרת, הדלת של משפחת לוין מקצה הרחוב. ידעתי שאמא עומדת מאחורי ואני עומדת לעשות, מה שלה לא היה אומץ.
"אני רוצה לשמור שבת, איפה אפשר ללמוד על זה?" שאלתי את האישה הנעימה שפתחה לי את הדלת.
היום אני מבינה את ההלם שתקף אותה. היא התעשתה מהר מאוד, אחר כך הכניסה אותי במאור פנים לביתה הפשוט והגישה לי שתיה צוננת. היא הזכירה לי את אמא. היא ישבה והקשיבה לי ואמרה שיש לה בהחלט לאן לשלוח אותי, וחוץ מזה הבית שלה פתוח בשבילי לרווחה לכל שאלה.
כשציינתי את שמי היא קפאה על מקומה.
"את הבת של רפי כהן?"
הנהנתי.
"אם לא אכפת לך, אז שאבא שלך לא יידע שאני קשורה ל…", הפחד הבהב בעיניה.
"לזה שאני רוצה לשמור שבת? אין בעיה הוא לעולם לא יידע ואת יכולה לסמוך עלי".
"הנה מספר הסלולארי שלי", היא השפילה עיניים, "אני מצטערת שלא תוכלי לבוא אלי בגלוי, אבל אנחנו ניפגש בדרכים אחרות". היא לחצה את ידי בחום לפני שנפרדנו ואמרה: "את נערה אמיצה!". לימים ידעתי עד כמה צדקה גברת לוין.
*
"אבל מי הביא אותך לכל המרצים ב'ערכים', אה? מי שלח אותך לשבת שלהם? אני חייב לטפל באיש הזה" אבא שלי השתולל מזעם כששמע על הכיוון החדש שלי.
"זו היתה אמא", עניתי כשראיתי שאבא לא נרגע, לאמא – אבא כבר לא יוכל להזיק.
אבא האמין. ואני ידעתי שבאמת אמא שלחה אותי אל השבת, אל התורה ואל האור. במחשבה מפוכחת יכולתי לומר שבעצם אבא, דווקא הוא, שלח אותי אליהם. אבא הראה לי את החיים שבלי יראת אלוקים, החיים שבלי התורה, ואני לא רציתי את החיים האלו.
חיפשתי משהו אחר ומצאתי. הייתי עיקשת, לפעמים אבא אמר שאת העקשנות לקחתי ממנו. לאחר מאבק הוא אמר שלא אכפת לו שקצת אשמע הרצאות ב'ערכים', ושאקיים כמה מצוות וזהו, לא יותר מזה.
"את שומעת אביבה? הבית הוא שלי, וכאן חיים לפי הכללים שלי, ואת לא הולכת לחזור בתשובה כאן".
המילים שלו הרגיעו אותי. לא היו לי תכניות לגור בוילה שלנו לעד.
הייתי יוצאת למדרשיה בבני ברק וחוזרת עם ערב, היו לי קשרים טובים עם המורות והיו לי כמה חברות.
הרבנית טובה לקחה עלי אפוטרופסות וגם גברת לוין מהרחוב שליד היתה אתי בקשר. שמחתי שאבא עסוק עד למעלה מראשו, השמש חזרה לחיי.
יום אחד הוצע לי שידוך. הייתי הלומת אושר. היה זה שידוך שבחלומות הכי ורודים שלי לא הייתי מגיעה אליו. רונן מאיר, בן ישיבה עדין שתורתו אומנותו וגם הוא כמוני עבר מסלול דומה אך בשינוי אחד.
כל המשפחה איתו, היתה לו משפחה חמה ותומכת שרצתה לראות אותו מקים בית של תורה, אני הייתי המועמדת.
הרב נתן את ברכתו, הרבנית טובה בכתה אתי מרוב אושר, ומה שנשאר זה רק לסגור את השידוך ולהתחיל חיים של אושר ושמחה. יצאתי לוילה בהתרגשות, רוצה לבשר לאבא על אירוסיי הקרובים.
"מי החתן?"
"רונן מאיר".
"ומה הוא עושה, אה?"
לא עניתי, קור זחל בעצמותי.
"הוא בן ישיבה?" שאג אבא, "תגידי את האמת!"
הנהנתי.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי אש משתוללת בעיניים של אבא. כלומר זו לא היתה ממש הפעם הראשונה אבל בפעם הזו היתה האש מטווחת אלי, בתו היחידה.
"השידוך הזה לא יקום ולא יהיה, שומעת? בשום פנים ואופן ושהעולם יתהפך. אם את עושה אותו אני…" ברחתי מהבית וידעתי שאני צריכה עזרה. מדובר בדיני נפשות.
התקשרתי לגברת לוין, והיא נתנה לי את המספר של אחד הרבנים החשובים, התיישבתי בספסל מרוחק מן הבית והתקשרתי. כששמעתי את קולו החם של הרב פרצתי בבכי. לקח לי כמה דקות ארוכות כדי להתאושש וכדי להסביר את עצמי.
הרב שתק. הקו דמם ולרגע חשבתי שהוא קרס. אבל לא, הנה שמעתי כחכוח קל.
"זה לא פשוט השאלה שלך, אני מפנה אותה לגדול הדור בדחיפות".
נסעתי לביתה של הרבנית טובה ושם ציפינו במתח לתשובה.
כעבור שעתיים התקבלה התשובה. חשתי שאין בי כוח נפשי לשמוע אותה, והרבנית טובה שמעה בשבילי. פניה האירו ודמעות עלו בעיניה. כשסיימה חיבקה אותי. "מזל טוב אביבה, מזל טוב, את כלה".
"ממממה? זה באמת??? אבל זה באמת יכול להיות מסוכן".
"אז תקשיבי עד הסוף יקירה. הרב הורה לסגור את השידוך בסתר, ושלא תדברי עם אביך שבוע".
היו לי המון שאלות. מה פירוש בסתר? ומה זאת אומרת לא לדבר עם אבא שבוע? לא לדבר בכלל, או רק לא לספר על השידוך? ומה יקרה אחרי שבוע, אה? ובכלל איך נתחתן פעם, הרי לא נוכל לחיות בסתר לעד?
זו היתה ההזדמנות שלי לשמוע אמונת חכמים מהי.
בדיוק מה שאומר הרב, אפילו אם אמר לך על שמאל שהוא ימין או הפוך. בבת אחת התפוגג המתח האיום.
התרגשתי לשמע ברכותיו השופעות של הרב, ועוד באותו לילה ערכנו את ה'ווארט' בקול דממה דקה.
בשבוע שאחר כך התחמקתי מאבא. נתתי לו להבין שיש לי כמה קורסים לסיים וכמה מבחנים לעבור, כך שלא יהיה לי זמן לנשום. לא יודעת אם אבא האמין או לא, בכל אופן את קולו לא שמעתי באותו שבוע גורלי. אני מחכה לסיום השבוע ובטוחה שמשהו עומד לקרות. לא יתכן אחרת. הרב אמר שבוע והשבוע מאחורינו.
**
ליל שלישי. בבית משפחת מאיר שמחה מאופקת.
אין איש שיודע על השידוך שהסתיים, אפילו הקטנים לא. רק ההורים ושתי האחיות הבוגרות.
"אבא, בוא ניסע לכותל", מבקש רונן, "אני מרגיש שאני מתפוצץ, יש לי כל כך הרבה על מה להתפלל".
"רעיון נפלא, היכנס לרכב, אנחנו נוסעים".
הרכב עושה את דרכו אל הקיר בן האלפים. הם מגיעים ושוקעים בתפילה נלבבת, איש איש ותחנוניו, אחר כך בלב קל הם חוזרים לרכב ומתכוננים לנסיעה הארוכה.
בדרך הם שומעים שיעורי תורה וגם מדברים בלימוד, נעים ושמח ברכב, הם נזהרים שלא לדבר על השידוך הסודי, כאילו היו אוזניים לרכב. הרכב עושה את דרכו בחשיכה העוטפת את הרי יהודה. קרוב אל שער הגיא סמוך ליישוב שורש, הם מגלים רכב חונה ובן אדם בגיל העמידה שוכב מתחתיו, מגשש בקרביו.
אבא של רונן מחליט לעצור, יהודי במצוקה.
"מה העניינים חבר?"
"לא יודע, זה רכב חדש זה, והוא לא זז, כבר שעתיים אני ככה על הכביש. ואני לא מוכן לעזוב אותו אפילו לא לרגע. אין לי ספק שיגנבו אותו, ואני גם לא תופס שום גרר".
רונן חושב שהאיש מיובש, כנראה אין עליו שתיה. הוא מוציא שתיה חמה מהתרמוס שאתם וכוס קרטון חד פעמי. האיש לוגם קפה מתוק בתודה ואבא של רונן נשכב במקומו. מהר מאוד הוא מאתר את הבעיה ומזדקף.
"הרכב בסדר אדוני, סע לשלום".
אבל האיש לא נוסע. הוא מביט מבולבל באב ובבן וקולו מצטרד.
"אני מוכרח לומר לכם ת'אמת, אני שונא חרדים. שונא, שונא!!! אבל אתם משהו אחר, אתם. שעתיים אני ככה שוכב ואף אחד לא עצר לי… אתם אנשים נפלאים", הם לוחצים ידיים והאיש מוסיף: "יש לי בת שרצתה לסגור שידוך עם חרדי אחד ואני לא נתתי לה".
האוויר מתחשמל.
"איך קוראים לה?"
"אביבה. אביבה כהן, למה, מה קרה? למה אתם ככה עומדים המומים?"
"כי אני רונן מאיר"…
רפי כהן מחבק את החתן שלו חיבוק אמיץ עד שרונן כמעט אינו נושם. אחר כך הוא מצלצל בסלולארי לבתו היחידה.
"אביבה?" השאגה שלו מגיעה עד שער הגיא, "לכי חפשי לך איזו מגדניה שעוד פתוחה ותקני בורקס, רוגעלך, עוגות ויטרינה וכל מה שצריך ובואי מהר לבית, מהר מהר!".
— ככה עמדתי נטועה עם הסלולארי ביד מול הקול השופע של אבא, קול שלא הכרתי.
"אנחנו סוגרים את השידוך עם החתן הכי מיוחד בעולם, רונן מאיר, אז אני מזמין אותך ל… איך אומרים את זה? 'וורט' שלך. והוא יהיה בבית, שלנו. מה, לא מגיע לי קצת נחת, אביבה?"
עוד יישמע בהרי יהודה – – – בדיוק שבוע אחרי. בדיוק כדברי הרב.
(אמונה שלמה, שידוכין ונישואין – מאת ר' צבי נקר)