הרב צבי וינברג
"ויֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַד' אֱלֹקינו" (שמות ח', כ"ב)
האבן עזרא כתב: "לפי דעתי, כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה [הודו], שהם יותר מחצי העולם, וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן, וכן כתוב "כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבוא בארץ נכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר, ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם, ואין טעם לשאול א"כ למה היה להם מקנה, כי כן יש לאנשי לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש, והצאן לצמר", ע"כ. [וכ"כ בבראשית (מו,לד) ולהלן (יט,ט)]
בשערי אורה (לרבי יוסף גיטקליא זצ"ל שער ו' הספירה החמישית), הקשה מה ראה השם יתברך לצוות בתורה לשחוט בעלי חיים לאכילת אדם, והלא כתיב "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ואם הוא מרחם היאך ציווה לשחוט בהמה זו לאכילת אדם, ואיה רחמיו?
אלא הסוד הוא, ראש הפסוק שאמר "טוב ה' לכל", טוב בוודאי, ולפיכך, "ורחמיו על כל מעשיו". וזהו הפירוש: אמר השם יתברך בבריאת העולם להעמיד לפניו הבהמות, ואמר להם: רצונכם להישחט ויאכל אתכם האדם, ותעלו ממדריגת בהמה שאינה יודעת כלום למדרגת האדם שיודע ומכיר את השם יתברך? ואמרו הבהמות: טוב, ורחמים הוא עלינו.
א"כ שחיטתה רחמים היא לה, שיצאה מתורת בהמה ונכנסת בתורת אדם. ובדרך זו מיתתו של האדם חיים היא לו, שעולה למעלת המלאכים, וזהו סוד: "אדם ובהמה תושיע ה' " אם כן, התבונן ותתבונן סוד השחיטה של בעלי חיים, והכל מצד רחמיו וחסדיו הרבים על כל בריותיו, ע"כ.
והנה בתשב"ץ קטן (סי' תטו) כתב בשם רבו המהר"ם מרוטנבורג ז"ל, שכשהאדם גומר בדעתו לקדש השם ולמסור נפשו על קידוש השם, כל מה שעושין לו הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה אינו כואב לו כלום, ותדע שכן הוא שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באצבע קטנה באש לא היה צועק, אפילו אם היה בדעתו לעכב עצמו לא היה יכול, ורבים מוסרים עצמם לשרפה ולהריגה על קדוש השם יתברך ואינם צועקים לא אוי ולא אבוי, ע"כ.
וכתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רלט), לפי זה, שאם שוחטין בהמה כשרה כהלכה למשה מסיני, כיון שהסכימה לזה משעת הבריאה בשחיטה כזו (כמ"ש בשערי אורה הנ"ל) לית לה צער כלל.
ואם תאמר: 'האיך נאמר דיש להם דעת לזה?' יש לומר דהתנאי המדובר היה עם שר שלהם כמובן, ועוד דעל כרחך צריך לומר דגם בהמות יש להם דעת בהמות, דאל"כ גם צער אין להם אלא על כרחך דגם להם יש קצת הבחנה והרגש אלא שלא הגיע דעתם לדעת בעל חיים המדבר שיש לו נפש שכליות, ע"כ. [ובענין היתר אכילת בשר עי' רש"י בראשית א, כט ורמב"ן שם, ורמב"ן ויקרא יז, יא, ובשולחן של ארבע לרבנו בחיי – השער השני, ובמהר"ל בבאר הגולה (הבאר השביעי), ונתיבות עולם (נתיב התורה פרק טו)]
(קב ונקי)