"ללכת בדרכיו וליראה אותו" (ח', ו')
ה"מסילת ישרים" (פרק ב) כותב: "וההולך בעולמו בלי התבוננות, אם טובה דרכו או רעה – הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו".
סומא, גם אם ילך באמצע הרחוב – סכנתו גדולה. כמו כן, מי שהולך על שפת הנהר, גם אם אינו סומא – סכנתו גדולה! כשמצטרפים שני הדברים יחד: סומא ההולך על שפת הנהר – הסכנה כפולה ומכופלת: "סכנתו ודאי עצומה, ורעתו קרובה מהצלתו".
כמוהו בדיוק, אומר ה"מסילת ישרים", הוא מי ש"הולך בעולמו בלי התבוננות, אם טובה דרכו או רעה".
בפעמים הראשונות, כשלמדתי מסילת ישרים, וראיתי את הדברים, חשבתי לעצמי: אל מי ה"מסילת ישרים" מדבר כאן? אל מי הוא פונה ומזהיר אותו לבדוק אם דרכו טובה או רעה? הן בוודאי הוא לא פונה אל פורקי העול, שעזבו את דרך התורה והמצוות, וחיים כמו בהמות, רחמנות עליהם! הם בעלי מום, ומה יש לומר להם להתבונן אם טובה דרכם או רעה?
ה"מסילת ישרים" פונה אלינו, לומדי התורה ושומרי מצוותיה. הוא מורה לנו להתבונן על דרכנו אם טובה היא או רעה.
התפלאתי: מה הוא רוצה מאיתנו? אנחנו, ברוך ה', הולכים בדרך התורה, מקיימים מצוות. למה יש צד לחשוב שהדרך שאנו הולכים בה אינה טובה?
מה רבנו משה חיים לוצאטו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהגאון מוילנא כתב על ספרו "מסילת ישרים" שעד פרק י' אין בו מילה אחת מיותרת – רוצה ממני?
כדי להבין מה רוצה מאיתנו ה"מסילת ישרים" אקדים מה שסיפר לי יהודי אנגלי, ששאל את ה"חזון איש" זצ"ל, מדוע בעשרות השנים האחרונות לא שמענו שיצאו גדולי ישראל מעיר מגוריו באנגליה, שלפנים בישראל היו יוצאים ממנה תלמידי חכמים מובהקים, גדולי ישראל?
נענה ה"חזון איש" והשיב לו: "הצבא האנגלי עורך מידי פעם מצעדים, שם מפגינים הם לראווה את הכוח והעוצמה שלהם. הבנות, באותה עיר, היו נוהגות ללכת לראות את המצעדים האלו. אם לבת ישראל יש הערכה לחייל גוי, אם יש לה הערכה למשהו אחר חוץ מאשר לתורה – לא יכול להיות שיצא ממנה גדול בישראל!".
השאלה המרכזית היא, אפוא, את מה מעריך האדם. כולם יודעים שיש עולם הזה ויש עולם הבא. השאלה היא: איזו הערכה, איזו חשיבות, הוא נותן לכל אחד מהם.
יש המשכיל להבין, ולחיות לפי הבנה זו, כי העולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא לטרקלין, ותפקידו בעולה הזה הוא להכין את עצמו לעולם הבא, עולם הנצח. אדם כזה לא מייחס כל חשיבות לענייני העולם הזה, עושה אות טפל, ומשתמש בהם רק לצורך השגת המטרה האמיתית: לקנות עולם הבא!
כשהייתי צעיר הייתי הולך לישיבת פוניבז', לשמוע את השיחות של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. באחת השיחות הוא המחיש את נצחיות ה"עולם הבא" בציור כזה, ואחר כך ראיתי שגם הסטיפלר זצ"ל הביא את הציור הזה בספרו "חיי עולם":
נתאר לעצמנו, כך אמר, כי מלאו כאן, את בית המדרש של ישיבת פוניבז', בגרגרים קטנים, מהרצפה עד התקרה, לכל אורך ורוחב בית המדרש, ותבוא נמלה זעירה, אחת למאה שנה, באופן עקבי, ותאכל גרגר אחד. כמה שנים יקח לה לגמור את כל הגרגרים? האם יש לנו מושג? אין לנו מושג! מכל מקום אפשר בהחלט לומר שאחרי מיליוני או מיליארדי שנים, הנמלה תגמור.
אם נמלא את כל העולם, מהארץ ועד השמים, בגרגירים, ותעמוד נמלה בצד ותאכל, אחת למאה שנה, גרגר אחד – כמה שנים יקח לה לגמור את כולם? הרי אי אפשר לחשב מספר שכזה! מיליארדים, טריליונים, ביליונים טריליארדים… אבל בסופו של דבר היא תגמור את הגרעינים!
"עולם הנצח" – לעולם לא יגמר!
אשרי מי שמכיר לשום, תמיד, את הציור הזה מול עיניו! או אז הוא מבין היטב כי ימי שנותינו, אשר בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, הם אין ואפס, לעומת העולם הבא, וכדאי מאד לנצל אותם כדי לקנות חיי נצח – "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד, טז).
אדם כזה ישקיע את כל חייו כדי לקיים עוד מצוה, עוד דקדוק הלכה, שמשמעותם קנין נצח. לדידו, משמעות החיים היא "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא"! המהות שלהם היא להיות עד כמה שיותר עבד ה'.
לעומת זאת יש כאלו שחושבים שצריך להנות מהחיים. חשוב להם מאד אם הבגדים שלהם יהיו כאלו או אחרים, אם הרהיטים יהיו בצבע חום כהה או בהיר, ואם האריחים הם ברוחב חמישים סנטימטר או שישים! הראש שלהם נתון בזה. זוהי בעצם המהות שלהם!
הבה ניקח שני בני אדם מתפללים. בוודאי, שניהם מתפללים. הן שניהם שומרי תורה ומצוות. אחד מהם מתפלל כמצות אנשים מלומדה. התפילה נשמעת, משהו כמו: "בלבלבלבל…, ועוד בסיום התפילה הוא מעז לומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך"… ממש חוכא ואיטלולא… התבייש לך! ממי אתה עושה צחוק? על איזה "הגיון לבי" אתה מדבר? זו פשוט חוצפה לדבר כך עם הקב"ה! לעומתו השני מרגיש שהוא מדבר עם הקב"ה. הוא אומר לו "ברוך אתה"! הוא חי את התפילה!
כשנמצאים רחמנא ליצלן, עם חולה בבית החולים ועובר שם מנהל המחלקה. אוהו! כולם מתרגשים… אולי יצליחו "להחליף איתו איזו מילה" – ואו! הצלחתי לשמוע ממנו ש"יהיה בסדר"… איזו התרגשות…
להחליף מילה עם מי שהיום כאן ומחר…. – זו משאת נפשם. נו, ולזכות לדבר שלוש פעמים ביום עם הקב"ה – יש אושר גדול מזה?
רבותי! הכל תלוי בהשקפה. מה הם החיים? מה התפקיד שלי בחיים? מה עיקר ומה טפל? את מה להעריך ואת מה לא? מי שמעריך חיילים גויים במפגן הראוה – לא יכול לצאת ממנו "גדול בישראל".
זוהי כוונת ה"מסילת ישרים": "וההולך בעולמו בלי התבוננות, אם טובה דרכו או רעה". הוא מדבר אלינו, אל שומרי התורה והמצוות, וקורא לנו להתבונן על צורת החיים שלנו, על שמירת התורה והמצוות שלנו, למה אנחנו מיחסים את עיקר החשיבות בחיים? ממה עושים עיקר וממה טפל? מה בוער בנפשנו: נטילת ידיים בדקדוק או צבע הקרמיקה?…
סיפר לי יהודי מבוגר שפעם אחת הוא עלה לירושלים כדי להתייעץ בענין מסוים עם רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל, שהיה מצדיקי ירושלים, ואני זכיתי ללמוד אצלו שנה אחת. כשנכנס לביתו, היה הרב באמצע האוכל. הרבנית הורתה לו לחכות עד שיגמור לאכול, ויברך ברכת המזון.
"עברו כבר שנים רבות מאז" – אמר לו אותו יהודי – "וכל אימת שאני נזכר איך רבי חיים אהרן ברך ברכת המזון – זה מכניס בי חיות וגורם לי לברך טוב יותר!"
הנה כי כן, יהודי עושה פירות ופרי פירות מבלי שבכלל ידע מכך! רבי חיים אהרן לא ידע שאותו יהודי כבר חיכה לו והאזין לברכת המזון שלו… ובשמים ידונו אותו כדין "מזה הרבים" בברכת המזון!
גם להפך, השם ירחם. אדם מקל ראש באיזושהי מצוה. בני משפחתו, או אנשים הקרובים אליו, רואים זאת ומתקררים אף הם. הם למדים ממנו ועושים את המצוה בקרירות וביובש, בלי לב!
רבי עקיבא איגר זצ"ל כתב על עיר פלונית כי על אף שאנשיה יראי ה', מכל מקום אין הוא יודע מה יעלה בסופה, שכן בזמן שהם מקיימים מצוות לא יוקדת בם אש. הם, אמנם, מקיימים מצוות אבל בלי "ברען", בלי התלהבות, בלי שמחה.
נשתדל להכניס מחשבה, לב, בכל פעולותינו ולעשות אותן לשם שמים, ובכך נקנה את חיי הנצח שלנו, נצח סלה ועד.
(מתוך 'יחי ראובן')