הרב אברהם פוקס
הרה"ק רבי יחיאל מאיר ליפשיץ היה תלמידו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א, ולאחר פטירת רבו התפרסם שמו והיה נקרא 'הרבי מגוסטינין', על שם עיירת נעוריו שבה עשה חייל בתורה ובעבודת ה', וברבות הימים נתמנה לרבה של העיירה בעידודו של רבו.
בחודש אלול שם את פעמיו לחצר רבו הגדול בעיירה פשיסחא. עני היה, ועל כן שירך את רגליו בצידי הדרכים, בינות לשדות שבהם עמלו האיכרים וחרשו במרץ את שדותיהם, חריש ראשון לקראת זריעת החורף. הרבי מגוסטינין פוסע בארץ אך ראשו בשמים וכלל אינו שם לב למתרחש סביבו, עסוק הוא במחשבות בתורה ובעבודת ה' ופיו ממלמל פרקי תהלים, לא בכדי היה מכונה "בעל התהלים". מדי פעם היתה עוצרת עגלה של יהודי טוב שנכמר לבו למראה ההלך המבוסס את רגליו בדרכים לא דרכים, מעירה אותו משרעפיו ומקדמת אותו לעבר יעדו – העיירה פשיסחא.
באחד הימים בשעת בוקר מוקדמת, והרבי כבר הולך בדרכו כהרגלו בצדי הדרכים, הוא שומע לפתע קריאות רמות מהשדה שהוא פוסע לצידה, הוא מפנה את ראשו לכיוון הקול והוא רואה איכר ישיש יחד עם בנו, החורשים את השדה ומזרזים זה את זה בקריאות עידוד, להקל עליהם את העבודה הקשה. לפתע הוא שומע את האב אומר לבנו: "שנס מותניך בני היקר, מי שעמל בחודש זה תהיה לו תבואה כל השנה!". נרעש הרבי מהדברים, והחל למלמל לעצמו: 'מי שעמל בחודש זה תהיה לו תבואה כל השנה!'