"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט', ב')
הגמרא (שבת דף קנ"א ע"ב) אומרת: "אמר רב פפא, נקטינן: אריה אבי תרי לא נפיל" [אריה אינו נופל על שני אנשים יחד להורגם]. מקשה הגמ': "הא קא חזינן דנפיל" [הרי ראינו שאריה נופל אף על שני אנשים יחד]. מתרצת הגמ': "ההוא כדרמי בר אבא, דאמר רמי בר אבא: 'אין חיה שולטת באדם, עד שנדמה לה כבהמה' שנאמר: 'אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו'".
וביארו המפרשים – כל אחד בסגנונו – שצלם האלוקים שיש באדם, הוא שמטיל מורא על החיות, ולכן רק אם הוא נדמה לו כבהמה ללא צלם אלוקים, אינו מתיירא ממנו ועלול ליפול עליו.
אלא שעדיין הגמרא דורשת ביאור, שהרי אם כן מה ההבדל בין אדם אחד לשני בני אדם, הרי גם אדם אחד יכול להידמות כאדם בעל צלם אלוקים?
אלא ביאר בעל ה'נתיבות המשפט' בספרו 'נחלת יעקב' על אגדות הש"ס, שאין כוונת הגמרא 'אריה אבי תרי לא נפיל' על שני אנשים, אלא על אדם אחד שיש בו שני מרכיבים, גוף ונשמה. אדם כזה שחוץ מהגוף שבו יש בו גם 'נשמה', היינו הצלם אלוקים שבו שניזון ממעשיו הרוחניים, ממנו החיה מתייראת, אבל אדם שהוא יחיד, היינו שיש בו רק מרכיב אחד – הגוף, ואינו מזין ומפרנס את נשמתו, נדמה הוא אף בעיני החיה כבהמה, ואין היא יראה ממנו.
●●●
הגה"צ רבי אליהו כהן זצ"ל בעל ה'שבט מוסר', נוהג היה לקום השכם עוד בטרם יעלה השחר, כדי לעסוק בתורה לפני תפילת שחרית. פעם אחת כאשר התעורר ועדיין העלטה שלטה בחוצות, חיפש את אבנטו, כדי לחגור אותו לקראת תחילת עבודת ה' שלו. אלא שהפעם הוא הרגיש שהאבנט אינו כרגיל, הוא עבה יותר ולא נוח לחגור בו את מתניו.
החושך ששרר במקום הקשה עליו לברר את פשר התופעה. חשקו העז להתחיל כבר ללמוד גרם לו לחגור בכל זאת את האבנט כמו שהוא, והחל מיד ללמוד תורה ולהתפלל תפילת שחרית.
לפתע מרגיש רבי אליהו כהן שהאבנט מתרופף מעל מתניו ונופל על הרצפה, הוא הביט על הארץ ולתדהמתו הוא רואה נחש ארסי!! או אז הבין בעל ה'שבט מוסר' שהוא לא היה חגור כלל באבנט אלא בנחש ארסי, הוא הודה לה' על רוב חסדו הגדול, שהנחש לא הכיש אותו ולא פגע בו, והמשיך לשקוע בלימוד התורה.
סיפור זה סיפר הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל לתלמידיו, והוסיף שלגודל הכרת הטוב של רבי אליהו כהן להשי"ת על הנס הגדול, חיבר את הספר 'אזור אליהו' ע"ש הנס שנעשה באזור.
●●●
הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר, שאמו הישישה של הגאון רבי אשר צימרמן זצ"ל, שהיה מהפוסקים המפורסמים בניו יורק, ספרה לו מרישומי ביקורו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בביתם.
"בצעירותי" – היא סיפרה – "בעלי היה יוצא לכפרים ולעיירות הסמוכות, לעסוק במכירת סחורות. הוא היה שב אל ביתנו רק לקראת שבת, כשבאמתחתו דמי פדיון הסחורה, וכך היינו מתפרנסים מידי שבוע.
אני הייתי נשארת בבית לבדי עם ילדיי הרכים, ולא אחת הייתי נתקפת בפחדים, מחשש שיכנסו אלינו עוברי אורח לא רצויים. משום כך הביאו אל הבית כלב שמירה, שעמד תמיד ליד הדלת השקופה, ואימת שהיה מתקרב אל הבית אדם זר, הוא היה פותח בנביחות רמות, וכך יכולתי להבחין מי ומי המתקרבים אל הבית, והרגשתי בטוחה יותר".
לאחר דברי ההקדמה, המשיכה אמו של רבי אשר צימרמן לספר: "רבי אלחנן וסרמן היה ידיד גדול של בעלי, וכשהיה מגיע לאמריקה כדי לאסוף תרומות לישיבתו בברנוביץ, היה בא לבקר בביתנו. והנה כאשר רק התקרב רבי אלחנן אל הבית, זינק מיד הכלב אל דלת הכניסה, הוא קפץ אל החלק העליון כדרכו, אך הוא נדבק אל דלת הכניסה ונאלם דום, הוא לא חרץ את לשונו ולא השמיע אף נביחה אחת.
נדהמתי מהמראה הלא שגרתי הזה, התקרבתי אל הדלת כדי לפתוח אותה, אך הכלב נשאר דבוק על הדלת, בלי קול ובלי נוע.
"שעה שלמה ישב אצלנו רבי אלחנן, דיבר על הא ועל דא, התעניין בשלומנו ובקורות אותנו, וכל אותה העת הכלב נשאר דבוק ותלוי על חלקו העליון של הדלת, ולא הוציא מפיו אף קול.
"רק לאחר שיצא רבי אלחנן מהבית, ננער הכלב מתרדמתו, ירד מהדלת ושב להתנהג כאילו לא ארע דבר"…