חסיד אחד היה לו ל'אבני נזר' מסוכטשוב זי"ע שלא נפקד בזרע של קיימא. והיה חסיד זה מתדפק בתדירות על דלת רבו, ומתחנן לפניו שיברכנו שיזכה להיפקד. הרבי, מסיבות השמורות עמו, נמנע מלהעניק לו את ברכתו. חיפש אותו חסיד שעת כושר שבה יוכל לתפוס את רבו בעת שמחה, שעה שכזו הזדמנה לפניו בשמחת תורה, כאשר האבני נזר היה בשיאה של השמחה בבית מדרשו, ופניו להטו מרוב דבקות. ניגש אליו החסיד והודיע שלא יעזוב את המקום עד שהרבי יברכנו.
משראה ה'אבני נזר' כך, אמר לו: "האם אתה רוצה שאברך אותך שייוולד לך בן שיהיה כומר?!" שמע החסיד את דברי רבו ופניו חוורו כסיד. הוא הבין שרבו צופה ברוח קדשו את העתיד, ולא המשיך יותר לשטוח את בקשתו לזרע של קיימא.
כעבור תקופה מסוימת נפטר ה'אבני נזר', ובנו ה'שם משמואל' זי"ע הוכתר בכתר המלוכה. ידע אותו גאון מצערו של החסיד ההוא, ביודעו שזה שנים רבות שאין לו ילדים, ופעם בעת שמחת תורה, בעת התלהטות השמחה בבית המדרש, ניגש בעצמו אל החסיד ואמר לו: "אני מברך אותך שהשנה תיוושע ותיפקד בזרע של קיימא!"
והנה, לא די שהחסיד לא ענה אמן על ברכתו של הרבי, אלא שפניו חוורו, והוא חישב להתעלף… ראה זאת הרבי והבין שיש דברים בגו. לא הסתיר ממנו האיש את כל מה שעבר עליו עם אביו, ואמר שלאחר שהאבא הגדול רמז לו שבנו העתיד להיוולד יהיה כומר, לא רצה יותר לבקש שיברכנו.
הרבי שומע את הדברים, ואחר כך פונה אל החסיד ואומר לו: "ואף על פי כן, רוצה אני לברכך. ועכשיו תענה אמן!" ובירכו שוב שיזכה להיוושע, והחסיד ענה אמן בפחד.
חמישה ילדים נולדו לאותו חסיד. ארבעה מהם נהרגו בתקופת השואה, ועלו על מזבח ה' וקידשו שם שמים. הבן החמישי, שהיה הבכור מבניהם, הצליח לשרוד את השואה ולצאת ממנה בשלום, על ידי שהתחפש ל… כומר! הוא היה טיפוס כשרוני במיוחד, שלט בכמה שפות, וכך יכול היה להתחפש לכומר ולעבור את אימי השואה בשלום ולעלות לארץ ישראל. הוא אף זכה להקים דור של בנים תלמידי חכמים ויראי שמים ההולכים בדרכי אבותיהם ומקדשים שם שמים.
(המאור שבתורה, גליון 892; הובא ב'ליקוטי שמואל')