הרב צבי וינברג
"וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא א', ז')
כתב רש"י: אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.
וכ"כ הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ב ה"א): מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד, שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח", אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט, שנאמר "ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח". והנה בפירוש המשניות (שבת פ"א מי"א) כתב הרמב"ם: שכיון שמצוה להביא אש מן ההדיוט, היתה מדורה בבית המקדש במקום שנקרא "לשכת בית המוקד", ולשם היו מכניסים את העצים והיו מדליקים אותם במדורה, והיו מעלים את העצים על המזבח כשהם דלוקים.
דבר נפלא כתב בס' יפה מראה (לרבי שמואל אשכנזי ז"ל אגדות ירושלמי שביעית פ"ו אות ג') וז"ל: "ושמעתי כי כשתיפול אש מן השמים [ברק] ברעם ורעש, כמו שיקרה לפעמים ביום הגשם, אם יאחז באיזה דבר לא יוכל לכבותו אלא א"כ יביאו מאש הנמצא אצלינו ויניחו אצלו.
ואם אמת הדבר הזה, יש לבאר על פי זה את ענין הבאת אש מן ההדיוט למזבח, שהכוונה בזה שכדי שיראו כולם שהאש היורדת מן השמים על המזבח אינה ממין האש היורדת ביום הגשם, שהוא טבעי מבקיעת הענן כנודע, אלא היא אש מושגחת ומחודשת ומעולה מזה, ולכן מצוה להביא מן ההדיוט להניח אצלו כדי שיראו שאפילו שמביאים אש מבחוץ זה לא נכבה, ע"כ.
(קב ונקי)