יעקב א. לוסטיגמן
טבעו של עולם שאנשים נוהגים לבקש ולהתפלל על צרותיהם וקשייהם, מתוך צעקה. אבל כשהם מקבלים את מה שביקשו ותפילותיהם התקבלו, הם מודים לקב"ה בקול נמוך, ולא זועקים לפניו בשבח והודאה. התורה מלמדת אותנו שלא כך עלינו להתנהג, אלא כשאנו מודים לקב"ה, עלינו לעשות זאת בהרמת קול, לא פחות מהרמת הקול שהיתה כשהתפללנו על כך בצר לנו. כמו שצעקנו "אנא ה' הושיעה נא", כך עלינו גם לצעוק בקול גדול: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
הדברים נכונים במיוחד בימים אלו, כשאנו מתקרבים לראש השנה, וכל מי שנגעה יראת ה' אל לבו עסוק בתפילה ובתחנונים לפני מלכו של עולם שיחון אותנו בשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לקבל שפע של טובה וברכה בשנה הבאה עלינו לטובה.
לצד אותה תפילה על העתיד, אנחנו צריכים ואף חייבים להודות גם על העבר. להיזכר בכל הדברים הטובים שהיו לנו בשנה החולפת. יש לך עיניים, אוזניים? אתה בריא פחות או יותר? אתה מצליח לפרנס את המשפחה שלך ברמה כזאת או אחרת? יש אנשים שאין להם את כל זה. האם לא יהיה נכון להודות לקב"ה על כל מה שנתן לנו בשנה הנוכחית, בזמן שאנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו כהנה וכהנה טובות בשנה הבאה?
●●●
כ"ק מרן אדמו"ר מסלונים זצ"ל, עוסק בספרו 'נתיבות שלום', בשאלה איך ייתכן שראש השנה הוא מצד אחד יום הדין הגדול, בו אנחנו נידונים על כל מעשינו מהשנה חולפת, ומאידך הוא יום של שמחה. לובשים לבנים, מתעטרים בבגדי שבת, סועדים סעודות יום טוב ואפילו שרים זמירות. כיצד ייתכן השילוב של שני הדברים הללו שנוגדים לכאורה זה את זה.
וההסבר שלו לעניין הוא שבעצם ראש השנה הוא יום של המלכה. אנחנו ממליכים את הקב"ה עלינו בגיל וברננה. שמחים בכך שהקב"ה הסכים למלוך עלינו שנה נוספת, ולא זו בלבד אלא שהוא מבקש מאתנו "שתמליכוני עליכם". איזו זכות גדולה נפלה בחלקנו!
אבל טבעה של מלכות הוא שיש בה דין. אי אפשר לכונן מלכות מבלי לשפוט את מי שמורד במלכות. אנחנו רואים את זה גם במלכותא דארעא, אצל פרעה, שביום הולדת את פרעה היתה חגיגה גדולה של המלכה, וגם הביאו את שר המשקים ושר האופים כדי לדון אותם על פשעיהם. וגם כאן היה לנו להקשות, וכי אין לו לפרעה מה לעשות ביום שמחתו אלא לכרות את ראשו של שר האופים? אלא זהו טבעה של מלכות
●●●
נקודה שלישית שאנחנו צריכים לשים אליה לב לקראת ראש השנה היא החסדים העצומים של הקב"ה עלינו הסובבים את הדין ומקיפים אותו מכל עבר. הקב"ה נתן לנו את כל המידע הנדרש כדי שנוכל לצאת זכאים בדין. הוא גילה לנו מתי המשפט, נתן לנו את היכולת לחזור בתשובה ולכפר על החטאים, הוא נתן לנו את חודש אלול שבו יש קרבת אלוקים מיוחדת וכל הרוצה לשוב אליו זוכה לסייעתא דשמיא מרובה, הוא נתן לנו גם 'פטנטים' והדרכה איך לעבור את היום הזה בשלום, עם תקיעת שופר, עם המלכתו בתפילה ובמחשבה, עם המנהגים וההלכות, התפילות וכל מה שרק אפשר לעשות כדי לזכות בדין, וכל זה מאהבתו העצומה אלינו.
מי שחי עם שלושת התובנות הללו, ומטפח אותן בקרבו בימים הללו, לא יוכל שלא להיכנס לראש השנה מתוך שמחה של מצווה.
נכון, אנחנו צריכים לפחד מאימת הדין. רק בהמה אינה פוחדת מיום הדין, כמו שכותב רבינו הקדוש רבי אלימלך מליזענסק: "באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה", או באחד באלול כדברי תנא קמא.
אבל לצד הפחד הגדול הזה, איך אפשר שלא לשמוח כשאנחנו זוכים שוב להמליך עלינו את הקב"ה לשנה נוספת? כשאנחנו מודים לו על כל מה שהיטיב עמנו בשנה החולפת? וכשאנו רואים איך הוא בא לקראתנו ונותן לנו את כל האפשרויות והעצות הטובות לצאת בדימוס.
ויה"ר שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, מתוך נחת ושמחה גדולה.