הרב אברהם פוקס
זה קרה היום בדיוק לפני שנה!
היום התחילו בני עדות המזרח לומר סליחות, ואיציק בוחבוט בתוכם, וכשמתחילים כך את היום, אין זה פלא שרואים ניסים ונפלאות!
איציק הוא סוכן של חברת תבלינים, נכנס ויוצא בשערי חנויות ומרכולים, תפקידו להיכנס לחנות, לרשום איזה מוצר מתחיל להתרוקן מהמדף ומיד לצאת, ולפני שהתור בקופה המהירה מתקדם, הוא כבר בחוץ. איציק זריז והעבודה מתבצעת במהירות, אבל לאחר שיצא מן החנות יש עוד חנות ולאחריה עוד חנות ועוד חנות. הוא לא מתלונן חלילה, הוא מודה לה' בכל יום ויום על כל הטוב שהוא מרעיף עליו, הוא גם מצליח לראות ברכה במעשה ידיו ולא פוסק להודות לה' על כל הטוב – הגשמי והרוחני, אם כי הוא מוסיף שיש מקום לעוד רוחני, וגם לגשמי אינו מתנגד… ובזמן שנותר לו, אינו יכול ללמוד הרבה, אבל ללכת לשיעור תורה הקבוע, שום פלפל חריף או פפריקה מתוקה לא יעצרו אותו. את העונג שהוא שואב מן השיעור הוא מפזר בנדיבות בביתו ועל כל היממה.
יום ראשון של סליחות, איציק מתחיל את העבודה בנסיעה לכיוון מרכז הארץ, יש לו מספר חנויות לא מבוטל להספיק והוא גם צריך לחזור מוקדם לביתו, שהרי התחילו לומר סליחות וצריך לקום לפנות בוקר. הוא מגיע לחנות הראשונה, מחנה את רכבו במהירות, נכנס רושם ויוצא, ממשיך לסופרמרקט הבא, שם הוא כבר לא מצליח לחנות במהירות מכיוון שהחניה מלאה עד אפס מקום. עוד סיבוב ועוד סיבוב ושום מכונית לא מראה סימנים שהיא בדרך לצאת מהחניון. אין ברירה אומר איציק לעצמו, אשאיר את הרכב בחניה המסומנת ב"אדום לבן" ואזדרז לפני שפקח החניה יגיע. אמר ועשה, אך כמובן כששב אל רכבו הספיק לראות את זנב האופנוע מתרחק ממכוניתו, כשעל שמשת הרכב מתנוסס לתפארה דו"ח חניה. "הפסדתי את כל ההכנסה היומית", חשב לעצמו תוך כדי שהוא מנסה בקושי רב לקבל את הדין באהבה. בחנות הבאה הוא כבר היה פחות מהיר והעבודה התנהלה בעצלתיים והוא רק חיכה לרגע שישוב לביתו.
לקראת השעה אחת עשרה בצהריים הוא הגיע לחנות נוספת, ורגע לפני שחנה מעבר לכביש, בחניון סמוך שבו היה רגיל להחנות את מכוניתו, חשב לעצמו: 'הלא הדו"ח עדיין מפאר את השמשה הקדמית, נו, זה הקמע שלי מדו"ח נוסף, הפקח יחשוב שהנה קיבלתי דו"ח על חניה זו ואני יכול לחנות שוב ב"אדום לבן" צמוד לחנות ללא חשש'…
את ספירת התבלינים שעל המדף הוא ספר כמונה מעות, התעניין מה שלום העובדים, קנה לעצמו דבר מה והכל בנחת, 'יש לי את כל היום' חשב לעצמו, 'או בעצם את היומית כבר אין לי', הרהר בעוגמה, ויצא לרכבו. לפתע הוא שומע רעש נוראי, הוא מפנה את מבטו אל מעבר לכביש למקום הרעש והוא לא מאמין למראה עיניו, החניון שבו היה אמור לחנות קורס למולו כמגדל קלפים ואבניו מתגלגלות סביב משל היו אבני לגו, האנשים שהיו בסביבה התחילו לברוח מחשש לפיגוע, האוויר נהיה דחוס מהאבק והחול, אבל איציק שלנו עומד כנטוע במקומו, "הדו"ח הציל אותי" הוא צועק ללא קול, "גם זו לטובה" הוא קורא לעבר הדו"ח שנהפך בין רגע לידידו הטוב ביותר.
"איציק", שאלתי אותו לאחר שהוא מסיים את סיפורו, "איזה מעשה טוב עשית באותו יום שבזכותו ניצלת?", אני מיד חושב על השכמתו לסליחות בארבע לפנות בוקר? אבל הוא אינו מחפש זכויות כדי לתלות בהן את נס הצלתו: "השם שמר עלי", הוא עונה בענווה, "ואל תשכח לכתוב לרפואת הדוד שמעון בן עישא…"