שמעתי מרבי שבתי יודלביץ זצ"ל:
החמור שאל את הכלב: "איני מבין: אני עובד כל היום 'כמו חמור', מבוקר עד ערב סוחב משאות על גבי, ובעל הבית אינו אוהב אותי כלל. ואילו אתה הכלב, לא עובד כלום, וכולם אוהבים אותך , מלטפים אותך, מטיילים איתך ואתה ממש 'מלך' מהו הסוד שלך?"
אמר לו הכלב: "בוא ואגלה לך את הסוד! בלילה, כאשר בעל הבית מביא לך לאכול תוציא לשון, תלקק אותו… כך הוא יאהב אותך… תבין היטב: גם בעל הבית זקוק לליטוף! אם תלטף אותו – הוא גם ילטף אותך!"…
הגיע הלילה. בעל הבית הגיש לחמור את מנתו. החמור הוציא את לשונו הארוכה והחל ללקק את אדונו לאורך ולרוחב, כשמפיו נוזל ריר בכמויות נדיבות…
בעל הבית התרגז מאוד והחל לצעוק עליו בקולי קולות: "חמור שכמותך! מה אתה עושה לי?! ממחר בבוקר אכפיל ואשלש את עבודתך, עד שתלמד איך מתנהגים"…
למחרת בבוקר פנה החמור לכלב ואמר לו: "כלב שכמוך! למה רימית אותי? עשיתי בדיוק כמו שאמרת לי לעשות, ליטפתי את בעל הבית, ורק נזק יצא לי מזה"…
אמר לו הכלב: "זוהי אומנות מיוחדת לדעת איך ללקק… אני, הכלב, יודע איך מלקקים. אתה החמור, לא בקי במלאכה זו"…
כך היה ר' שפסעל עושה ליצנות מהחנפנים…
לא כולם יודעים להחניף. במקרים רבים החנופה אינה מוצלחת… אבל "כלב" – יודע להחניף, ללקק… הוא יודע את המלאכה
(מתוך הגדה של פסח יחי ראובן)