הרב ישראל ליוש
"גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה" (דברים כ"ב, י"ב)
מדרש רבה באיכה מביא משא ומתן מפליא בין הקב"ה לאברהם אבינו, וז"ל: "אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות, והרגום בכל מיתות משונות, והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?' אמר לו הקדוש ברוך לאברהם: 'בניך חטאו ועברו על כל התורה, ועל עשרים ושתים אותיות שבה, הדא הוא דכתיב (דניאל ט', י"א) 'וכל ישראל עברו את תורתך".
אמר אברהם לפני הקב"ה: 'רבש"ע מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך?' אמר לו: 'תבוא תורה ותעיד בהם בישראל', מיד באה תורה להעיד בהן, אמר לה אברהם: 'בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בושת פנים מפני?! זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?!', כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהן.
אמר לו הקב"ה לאברהם: 'יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל', מיד באו עשרים ושתים אותיות, באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: 'אל"ף! את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם?! זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך 'אנכי ה' אלוקיך' ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני?!' מיד עמדה אל"ף ולא העידה בהן.
באתה בי"ת להעיד בהן בישראל, ואמר לה אברהם: 'בתי את באת להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה, הדא הוא דכתיב (בראשית א', א') 'בראשית ברא אלוקים'?!', מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.
באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם: 'גימ"ל! את באת להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש אלא בני, הדא הוא דכתיב (דברים כ"ב, י"ב) 'גדילים תעשה לך", מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום, וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל", עכ"ל המדרש.
סגולות וסיפורי מופת רבים סופרו על מצות הציצית – הכוללת בתוכה את כל תרי"ג המצוות, כפי שנרמז בגימ' של המילה 'ציצית', יחד עם שמונה החוטים וחמשת הקשרים. בדברי המדרש הנזכרים רואים אנו כי כבר בימי חורבן הבית הגנה הציצית על ישראל, והיוותה עבורם סנגוריה בעת צרתם. גם הספור הבא שסופר ע"י הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, יספר על סגולות הציצית בשמירת היהודי מרדת שחת.
בן יחיד היה לו לאחד מחסידיו של האדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זצ"ל, תקוות רבות היו לאב מבנו יחידו, הוא חינכו וטיפחו ויעדו לאחד מצדיקי הדור, אך היצר הרע ארב לפתחי לבו, והבן החל לרדת מטה מטה בתהומות הטומאה, עד שהחליט לשאת אשה גויה. את זאת לא יכול היה האב לשאת, ועל אף אהבתו לבנו, החליט לגרשו מביתו, והתאבל רבות על שכך עלה בגורל בנו מחמדו.
יום אחד יצא האב מביתו וראה שבנו מחטט באשפה ומחפש דברי מאכל, רחמי האב על הבן גברו, ואמר לו: "בני יקירי! ראה את מצבך העלוב, בוא חזור אל ביתינו החמים והנעים, אתן לך את כל צרכיך, ואדאג לכל מחסורך, ובתנאי שתעזוב את האשה הגויה". הבן התעקש ואמר לאביו: "אמשיך לחפש אוכל באשפה, ולא אעזוב את האשה הגויה!".
בצר לו פנה האב אל מורו ורבו האדמו"ר מבעלזא, ושח בפניו את צרתו אודות בנו, שעזב את דרך התורה ועומד להינשא לגויה. אמר לו האדמו"ר: "לך ובקש מבנך שיבוא אלי", האב לא האמין שהבן יסכים לבוא אל האדמו"ר, הרי הוא רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, אך כחסיד נאמן הלך האב אל הבן וסיפר לו כי האדמו"ר חפץ לראותו. הסכים הבן לבוא אל האדמו"ר, ואף הוסיף כי יעשה כל מה שיאמר לו האדמו"ר, מלבד אם יצווה עליו לעזוב את הגויה.
כאשר הגיעו אל האדמו"ר שוחח עמו האדמו"ר על הא ועל דא, והתעניין במצבו. לאחר ששמע ממנו האדמו"ר על רצונו להינשא לגויה, אמר לו האדמו"ר: "אני לא מבקש ממך לעזוב את הגויה, ולא זאת בלבד אלא שאני מצווה על אביך להשתתף בחתונה, אך בקשה אחת קטנה לי אליך, שתלבש ציצית תחת בגדיך בזמן החתונה". כפי שהבטיח הבן לאביו שיעשה כל אשר האדמו"ר יורה לו, הסכים החתן לבקשת האדמו"ר. האב התפלא מהוראת האדמו"ר, כיצד יכול הוא לצוות עליו להשתתף בחתונה כזו שהיא צרה גדולה עבורו, לראות במו עיניו איך בנו מדרדר לפתחה של גיהנום? אך הוא קיבל עליו את הדין באהבה, עשה כמצוות רבו והשתתף בחתונה.
והנה בחתונה, כאשר כל הגויים והפריצים, והחתן בתוכם, היו שתויים כדבעי, היין החל לבעור בעצמותיו של החתן, ומרוב חום הוא החל מפשיט את בגדיו העליונים, ומיד צצו חוטי הציצית. כאשר ראו זאת חבריו הגויים, החלו להפליא בו את מכותם, וצעקו עליו: "מדוע רימית אותנו שעזבת את היהדות, הנה אנו רואים שנאמן אתה ליהדותך ובסתר אתה לובש ציצית!", וכך המשיכו להכותו עדו זוב דם. אביו שנכח בחתונה – כבקשת האדמו"ר – מיד חש לעזרתו והצילו מידיהם, ואילו הוא לא היה שם, מי יודע אם היה נשאר בין החיים.