שח מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל: בחו״ל בזמני כשהיו פותחים ישיבה קטנה לא היה כסף, אז היו אוכלים אצל בעלי הבתים בעיירה. כשלמדתי בעיירה רקוב שהיתה קרוב למינסק, היו אוכלים אצל הבעה״ב כל השבוע, גם שבת. פעם אחת בעה״ב רצה להבין קטע בגמ' ואני הסברתי לו, אז לקח אותי לאכול אצלו ביום רביעי. וכן היה בכל הישיבות. בברנוביץ היה ממונה שהיה הולך עם התלמידים ומחלק אותם בין הבתים.
אני חושב שאם בזמננו היה כך, היו מתמעטים הישיבות, כי אפי' שיש כבר חדר אוכל מסודר בישיבה, הרי יש תלונות שאוהב רק מאכל זה והוא יוצא רעב, ושנותנים לחם לא טרי מהיום אלא מאתמול, היעלה על הדעת טענות כאלו?
וכן היה בישיבות גדולות. היתה ישיבה שפרסמה מודעה בעיתון שמבקשים שלא יבואו תלמידים לישיבה כי אין מה לתת לאכול. וגם ישיבת מיר פרסמה כזאת מודעה. בכל זאת רצו ללמוד שם כי היה שם משגיח גדול, רבי ירוחם זצ״ל, וראש ישיבה גדול, ר' לייזער יוד'ל בנו של הסבא מסלבודקה. והיו מגיעים ואוכלים ממש דבר מועט. עד שאחד התעלף באמצע הלימוד, אז נתנו לו חתיכת לחם ודג מלוח. כך היה המצב בישיבות דאז.
היום בזמננו ב״ה יש הכל בישיבות גדולות. מה חסר בישיבות?! מה חסר בפוניבז'?! לכל אחד יש פריז'ידר (מקרר) והוא קונה מה שליבו חפץ. כך היא דרכה של תורה??? פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. אני טעמתי את זה!
היינו מקבלים לכבוד שבת פת עבה של לחם לבן. עוד חי כיום ברכסים אחד (הרב אפשטיין) שהאמא שלו היתה משתדלת בישיבה בוילנא להביא לכבוד שבת לחם לבן לא שלם. וגם אצל הנצי״ב גאון הדור לא היה בבית מה לאכול, ופעם אחת זכתה האמא בתור ילדה שהנצי״ב שלח אותה לקנות עבורו לחם.
היום יושבים ולומדים עם כוס קפה וכוס גזוז ואומרים סברות ומדפיסים את זה, ועל ידי המחשב מאבדים את הראש, כי לא צריך ראש ולא צריך זכרון. נוגעים באיזה כפתור ויש לפניו כל מה שצריך לדעת. והרי בלימוד התורה צריך יגיעה. והנהגה זו מאבדת את כל היגיעה.
(דובב שפתים)