הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א: כיצד מתגברים על המחלוקות?
בחול המועד פסח לפני מספר שנים, זכיתי להקביל את פני מורי ורבי, רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א. שאלתי מספר שאלות בענייני פסח, וזכיתי לברכותיו של צדיק הדור וקדושו. כשראיתי ששמחת החג נסוכה על פני רבינו שליט"א, שהיה שרוי בחדווה גדולה, כמנהגו בכל ימות החגים, הרהבתי עוז וסיפרתי על החיכוכים והמחלוקות הגדולות, הפוקדים לעיתים חלק ממחנה היראים. סיפרתי על ביזוי תלמידי החכמים, הפגיעה בכבודם, ועל כך שאי אפשר, אי אפשר לריב ולהתכתש כל העת, בפרט כשכל חלקי אי-הכבוד שייכים למחנה שומרי התורה וכולם, כל הניצים, מקיימים את התורה באהבה וביראה. ביקשתי ממרן הגר"ח עצה לרבים, כיצד נוכל להתחזק יחדיו במיגור אי הכבוד וההערכה שבין שבטים ועדות, חוגים ופלגים.
מרן שליט"א השיבני שהעצה לזה היא, כמה פשוט וקל, להשקיע את כל עצמותינו ונפשנו בלימוד התורה, ולא לעסוק בנושאים שאינם קשורים ללימוד. "הרי תלמוד תורה כנגד כולם, והתורה היא מרפא לכל", הטעים מרן שליט"א.
תקופת דין
24,000 תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה זו, מפסח ועד עצרת. מדוע הם נפטרו דווקא בימים אלו?
המשנה במסכת עדויות (פ"ב מ"י) אומרת ש"משפט רשעים בגיהנום י"ב חודש, רבי יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת". הרי לנו שימים אלו שבין פסח לחג השבועות, הינם ימי דין ומשפט. אם נשים לב, נראה שם במשנה, שהתנא החולק על רבי יוחנן בן נורי הוא התנא הקדוש רבי עקיבא, והוא עניין פלאי ומעניין, שבמיתת תלמידיו של רבי עקיבא עצמו נהגו עימם מהשמיים כשיטת רבי יוחנן בן נורי, הסבור שימי המשפט הם מפסח ועד חג השבועות, ולא נהגו איתם כשיטת רבי עקיבא רבם, שמשפט הרשעים הוא בכל ימות השנה.
הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם, לכאורה, הימים המופלאים ביותר בשנה. אלו הימים בהם הוקם בניין ישראל, מיציאת מצרים ועד קבלת התורה הקדושה. ימי האביב הינם ימי שמחה ופריחה, וכמובא בגמרא (ר"ה יא, א) שבחודש זה מצמיחה האדמה דשאים, והאילנות מוציאות פירות. חז"ל (ב"ר ל"ד) אמרו שלדורות שלפני דור המבול "היה אוויר יפה כמו מן הפסח ועד עצרת" ובטור (סי' תצ"ג) מובא שהימים שבין פסח לשבועות הם כימי יום-טוב על שמחת הקציר, וכפי שבחג השבועות שמחים על שמחת הקציר, כך 50 יום אלו הם מעין יום-טוב על שמחת הקציר. הרמב"ן (ויקרא כג, לו) מגדיר את חמישים הימים שבין פסח לשבועות כימי חול המועד, ואם כן, מדוע דווקא ימים אלו הם ימי משפט הרשעים ודינם?
ראש ישיבת "המתמידים", הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, מסביר שאכן כן, בעיקרו של דבר, מידת הזמן הראויה לדין היא שנה שלימה, י"ב חודש, שהוא פרק זמן חשוב, אלא אדרבה, מתוך מידת הרחמים מצמצמים את הזמן הראוי לדין לתמצית השנה, לחלקו העיקרי, לימים שבין פסח לעצרת ומחשיבים אותם כ'שנה קטנה', ועל ידי שנידונים בתקופה זו, נחשב שכאילו נידונו במשפט ה' במשך שנה שלימה!
הגר"ל מינצברג מסביר שהאמת היא שמצד היותם תלמידי רבי עקיבא, היה צריך לנהוג איתם כשיטת רבם, ולהענישם במשך שנה שלימה. אך שיטת רבי עקיבא היא רק במשפטם של הרשעים. אך כיון שתלמידי רבי עקיבא לא היו רשעים, אלא צדיקים ותלמידי חכמים וכל משפטם היה בגלל שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן נהגו עימם מהשמים במידת הרחמים ודי היה להם שמשפטם יהיה מפסח ועד עצרת.
12,000 חברותות ולא 24,000 יחידים
חכמי הדעת מצביעים על ההדגש שבדברי חז"ל במספר מקומות, המספרים לנו ש"שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא". מה הכוונה "שנים עשר אלף זוגות"? מדוע לא לומר פשוט יותר, "עשרים וארבעה אלף תלמידים"? אם אנו מדברים על כמות התלמידים בישיבת מיר, אנו אומרים שלומדים בה 6000 בחורים ואברכים, ולא אומרים שיש בישיבה 3000 חברותות. הלא כן?!
חז"ל הדגישו לנו שבישיבתו של רבי עקיבא הצטיינו במידת 'דיבוק חברים'. לא למדו בישיבתו של רבי עקיבא, שנטע את ה"כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך" 24 אלף לומדים, אלא 12 אלף חברותות, שלמדו יחד, בזוגות. הם לא היו תלמידים בודדים, אלא דווקא חברותות, שלמדו יחד והסתדרו יפה יחד בחברותות. ובכל זאת, דווקא מתלמידי רבי עקיבא היתה תביעה גדולה יותר ל"בין אדם לחברו"!
ראיתי מסבירים, שמסורת התורה עברה לדורות הבאים דרך בית מדרשו של רבי עקיבא. הם לא היו 'סתם לומדי תורה', אלא מ'מוסרי התורה', ועובדה זו חייבה שבאי בית מדרש זה, בו נוצר והושתת יסוד התורה שבעל פה והעברתו לדורות הבאים, יעמדו בדרגה העליונה ביותר, כראוי למוסרי התורה ומנחיליה. לא מדובר באנשים 'פרטיים', אלא במקום תורה שנבחר להעביר בו את התורה ממשה ועד רבי עקיבא, ומרבי עקיבא ותלמידיו ואילך, ולכן נענשו בעונש כה חמור, כי לא ניתן להעביר את שלשלת התורה ולמוסרה בצורה שחסר בה מידות טובות, שבין אדם לחברו.
"את והב בסופה"
כולם תמהים: היתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא, התנא האלוקי שתווה והטווה את ה"כלל הגדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך", דווקא תלמידיו שלו פגמו במידות והנהגות שבין אדם לחברו?
הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל מסביר, שאור התורה שבעל פה ניתן באופן מיוחד לרבי עקיבא וחבריו. חז"ל (במדב"ר יט,ד) אומרים ש"דברים שלא נגלו למשה, נגלו לרבי עקיבא וחבריו". "וכל יקר ראתה עינו- זה רבי עקיבא וחבריו". הגמרא במנחות (כט,ב) מספרת ש"בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".
דווקא תלמידי רבי עקיבא פגמו בעניין זה של "לא נהגו כבוד זה בזה", משום שמרוב דביקותם באור הגדול שנגלה לעיניהם בלימוד התורה שבעל-פה, לא נהג כל אחד כבוד בתורתו של חברו. כל אחד התייגע לעצמו בעמל רב על הבנת התורה, השכיל והחכים בכל כוחו בשורשיה ועומקה וזכה להשיג אור גדול בתורה. משום כך היה כל אחד מהתלמידים מתעצם בדעתו והשגותיו, כפי שהשיג כפי עמלו בתורה, ולא השכילו לנהוג כבוד גם בחכמת ודעת חבריהם.
רבי חיים ויטל זי"ע כותב, שלכל יהודי יש חלק בתורה כפי נשמתו. רבו הקדוש האריז"ל אמר שעל כל אחד לכוון במילים "ותן חלקנו בתורתך", כדי להשיג את החלק הפרטי שלו בתורה, בדרך לימודו המיוחד לו, כפי סוג דעתו והבנת ליבו.
"הביאני המלך חדריו"- כשם שיש להקב"ה חדרי חדרים בתורתו, כך יש להם לתלמידי חכמים לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו". (תנא דבי אליהו).
"דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד"- "בעלי אסופות" אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר "כולם נתנו מרועה אחד". א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי המטמאים ואת דברי המטהרים, את דברי האוסרים ואת דברי המתירים, את דברי הפוסלים ואת דברי המכשירים". (חגיגה ג,ב).
"אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן והלכה כבית הלל". (עירובין יג,ב).
דעותיהם של תלמידי בית שמאי ובית הלל היו נראים שונים וסותרים זה לזה, ואינם יכולים להתקיים זה בצד זה. אך בעומק הדבר שניהם אמת לאמיתה, כי בסברות עניינים עמוקים והשגות דקיקות, יתכן שיהיו מספר צדדים שונים זה מזה ויש מקום לשניהם.
דרכה של תורה שהיא נקנית בדיבוק החברים ובפלפול התלמידים. "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידיו שעוסקין בתורה בשער אחת, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'את והב בסופה'- אל תקרי בסוּפָה, אלא בסוֹפָה".
בשעות הלימוד עומד כל אחד על דעתו, מתאמץ להוכיח את צדקת דרכו בהבנת הסוגיה, כאשר ברור לו שהוא אומר סברה נכונה, ושהבנתו שלו היא כוונת דברי הגמרא והראשונים. לכן נעשה הוא אויב לכל מי שרוצה לפרש את הסוגיה באופן שונה. אין זה מחמת שהוא אגואיסט וצר-עין, אלא שמרוב נאמנותו לתורה ואמיתותה, הוא אינו סובל שיסבירו בתורה פירוש מסולף ויאמרו דבר שאינו נכון. הלומד זועק חמס על החברותא שלו ונעשה כאויבו, מאהבת התורה הבוערת בקרבו. בישיבות ליטא בדורות עברו היו נשמעות שאגות של המילה "פויער" בחלל היכל הישיבה. "פויער" הוא 'איכר רוסי'. כך כינו הלומדים איש את רעהו. סברותיך הם כסברותיו של איכר רוסי נבער מדעת, שאין לו בעולמו אלא אומצת בשר וכוסית וודקה…
ואמנם בסופו של המשא ומתן, כאשר הסוגיה נהירה ואיש עומד על סברת חברו ועל ההבדלים שביניהם, הרי למרות שכל אחד נשאר איתן בדעתו (אם אכן כבר לא השתכנע מסברותיו של חברו), בכל זאת הגיע הוא כבר להבנה שיש מקום גם לדעתו של חברו. כל זמן שלא ירד לשורש דעתו של חברו, היה אויבו, ומשהבין את גישתו של חברו בסוגיה, נעשה לאוהבו, למרות שאינו מחויב להסכים לדבריו לפי הבנתו שלו בסוגיה.
שורש הפגם של תלמידי רבי עקיבא, כותב רבי לייב מינצברג זצ"ל, נעוץ היה בכך שדרך התורה להיות תחילה כאויבים הנלחמים זה בזה ולעמוד בכל תוקף על דעתו מרוב אהבת התורה, ולדבוק באמת בה הוא הבין את התורה, ובענין דק זה, של המידה הראויה בין זה שנעשים אויבים זה לזה עד שנעשים אוהבים זה לזה, היה מקום לטעות, ועברו על המידה הראויה, ובזה היה תביעה על תלמידי רבי עקיבא.
וכך אמרו חז"ל בקהלת רבה, שרבי עקיבא אמר: "תלמידי הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה". אי נהיגת הכבוד זה בזה, היתה כשעיניהם היתה צרה בלימוד התורה זה לזה, ומחמת אהבתם ודבקותם בתורה לא דקדקו במידה הראויה של נהיגת כבוד בתורתו של חברו, והדבר נחשב להם לעוון, מרוב מעלתם ומדרגתם.
"לוותר" גם להקב"ה!
רבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך- זה כלל גדול בתורה". כולנו מכירים את הסיפור המובא בגמרא על גוי שבא להלל כדי להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת. הלל תמצת לו את כל התורה במשפט אחד: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך. כיצד המצווה המרכזית שב"בין אדם לחברו" יכולה לתמצת ולכלול גם את המצוות ש"בין אדם למקום"?
מסביר מרן ה"חזון איש" זצ"ל (פאר הדור ח"ד עמוד קנו) ש"אדם המוכן לוותר לזולת, מוכן ומסוגל גם 'לוותר' להקדוש ברוך הוא"…
-תחשבו על זה!!
טובה לחבר ולא טובה לעצמך
פעם הגיע דרשן אחד לבית מדרשו של הגביר ר' צבי נאווינסקי ז"ל, וביקשוהו לדרוש לפני הקהל, שהתפלל ולמד בבית הכנסת הפרטי של הגביר. הגביר לא הסכים שהדרשן ידרוש, בטענה שהוא עצמו יושב ולומד בבית המדרש, והדרשה תפריע לו ללימודו האישי. נענה הדרשן ואמר, שהדרשה דרושה לו למחייתו, משום שהוא ומשפחתו מתפרנסים מהכסף שגובים מהקהל בסיום הדרשה, בשכר הדרשה. השניים דנו ביניהם, ולמקום נכנס מחולל תנועת המוסר מרן רבי ישראל סלנט זצ"ל. הוא שאל את הגביר שאלה מעניינת: "מדוע הלל דיבר על דרך השלילה, ואמר שמה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך, ולא אמר שמה שטוב לך עצמך, תעשה לחברך?".
ר' ישראל שאל את השאלה וגם השיב עליה בעצמו: "התשובה היא שאכן אין מקום לאמרה שמה שטוב לך- תעשה לחברך, משום שלא כל דבר שטוב לך, טוב גם לחברך". וכאן פנה ר' ישראל אל הגביר: "לך עצמך ודאי טוב יותר לשבת וללמוד כעת תורה בשקט ובמנוחת הנפש. אך לדרשן, דווקא לא טוב כעת לשבת וללמוד במקום, לדרוש בפני הציבור ולכלכל את בני משפחתו. זאת משום שהלימוד דורש צלילות הדעת, וטוב יותר לשבת וללמוד על נפש מלאה ושבעה. עכשיו עליך לקחת בחשבון: האם היית מרוצה אילו היתה נגרמת לך רעה כתוצאה ממעשה, שהוא בעצם טוב, ומי שעושים לו את המעשה ולא לך עצמך. ולכך התכוון הלל כשאמר 'מה ששנוי עליך- אל תעשה לחברך', שפירושו: אל תעשה לחברך רעה, למרות שלך עצמך היא טובה. לכן אנא אפשר לדרשן לשאת דרשה"…
איך אוהבים יהודים?
-איך נצליח לאהוב כל יהודי?
ראש ישיבת אור ישראל, הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל, מסביר שמי שמאמין באמונה שלימה שהקב"ה ברא את העולם ושהאדם הוא בחיר היצירה, שנברא בצלם אלוקים, לא יכול שלא לכבדו ולאוהבו. על כל בריה בעולמו של הבורא נאמר "חביב אדם שנברא בצלם", ובוודאי על היהודים, עליהם נאמר "חביבים ישראל שנקרא בנים למקום". ואם כן, כיצד יתכן שלא נכבד את בני המלך?! ואם חלילה לא נוהגים כבוד זה בזה, יש בכך משום פגיעה בכבודו של המלך עצמו, בורא העולם, והדבר מהווה הוכחה שהקב"ה רחוק מאיתנו.
אם אנחנו אוהבים מישהו אהבה עזה, לא נוכל שלא לאהוב גם את אלו שהוא עצמו אוהב. את הנפשות הקרובות אליו, ובודאי שלא לזלזל בהם ולהציק להם. אם נאהב את משולם ו'נעקוץ' את ילדיו, הרי שאנו נפגע, כמובן, במשולם עצמו. אם נרצה להיטיב עם מוישה, לא נוכל להתאכזר לחבריו הטובים ביותר או לבני משפחתו הקרובים. והנה כל אחד ואחד מאיתנו הוא 'קרובו' של הקב"ה, כל יהודי- כותב הרמ"ק ב'תומר דבורה'- הוא שאר בשרו של הבורא יתברך, וכולנו נקראים "בת זוגו של הקב"ה, וקורא לה ביתי, אחותי, אמי, וכתוב 'ישראל עם קרובו' וממש קורבה יש לו עמהם והם בניו", ואם כן, כיצד נוכל שלא לאהוב ולכבד את אלו שהקב"ה כל כך אוהב?!