סיפור זה, שמעתי מפי אבי אב"ד 'נוה אחיעזר' זצ"ל אשר שמעו מפי זקנו הרה"ק בעל 'מדרש אהרן' מבענדעקוויץ זי"ע.
כאשר חפצו אנשי העיר קאליב, ליקח להם את הרה"ק רבי יצחק אייזיק זיע"א, לכהן פאר כרבה של עירם "קאליב" וגלילותיו, פנו אליו ועמם 'כתב רבנות' לכבודו. על הכתב היו חתומים כל ראשי, טובי ופרנסי העיר. ואף נכבדי העיר 'סאבולטש' הסמוכה חתמו על הכתב, כולם כאחד הסכימו לעטר את רבינו בעטרת הרבנות בכל חבל ארץ זה.
לבד מכפר נידח אחד בגלילות העיר, אשר רוב מנין ובנין מתושביו, אנשים נבערים מדלת העם היו, תושבי כפר זה לא אבו לחתום על כתב הרבנות וטענתם בפיהם: "וכי מה לנו ולרב העיר הגדולה", רחוקה היא מאיתנו, והלא הרב החשוב לא יטלטל עצמו בין ההרים והגבעות כדי לכתת רגליו אלינו, שאלות המזדמנות לנו בהלכה, די לנו אם נשאל את פי השו"ב הנקלע לפרקים אל הכפר, ואף בשמחות נישואין ובהספדים לא נזכה לראותו, אם כן, מה לנו ולרב זה"?!…
את הכתב, הביאו טובי העיר לפני רבינו, וחפצו לקבל את הסכמתו להתעטר בכתר הרבנות.אך רבינו, בהבחינו כי תושבי הכפר הלזה לא חתמו על הכתב, חפץ לדעת את פשר הדבר, שטחו לפניו את טענתם של אנשי הכפר.
כאשר שמע רבינו טרוניות אלו, התחייב רבינו בפה מלא, כי בעז"ה יבא תמיד להשתתף ולפאר את השמחות אשר יערכו בכפר זה.
אחר התחייבות זו ניאותו אף אנשי כפר זה לחתום על 'כתב הרבנות', עתה היתה הכתרתו של רבינו – שלמה, וניאות רבינו – לשמחת לב ושביעות רצון כולם – לקבל על עצמו את עול הרבנות בעיר 'קאליב' וגלילותיה.
ויהי היום, ואותו יום ערב חנוכה היה, והנה אחד מאנשי הכפר ההוא, מופיע לפני רבינו ומזמינו בכבוד ובהדר להשתתף בשמחת אירוסי צאצאיו אשר יקיים בעז"ה בתוככי הכפר. הקור היה גדול, השלג נערם אט אט על הארץ, טלטולי הדרך לכפר זה היו קשים ומתישים, אך רבינו – נאמן להבטחתו – החל עושה את דרכו בלוויית אחדים ממשמשיו, אל אותו כפר, להשתתף בשמחת האירוסין.
רבינו הגיע לכפר, והנה מוצא הוא את עצמו בסביבת אנשים כפריים ופשוטי עם, דלי השגה ומעוטי מעלה, רחוק מרחק רב מסביבתו התומכת – קהל חסידיו ותלמידיו, שם הדליק רבינו את נרות החנוכה, וכמובן כי עגמ"נ רבה היתה לו – על מה ולמה הוצרך לטלטול זה. אך כמובן – שאת דברו לא ישנה, וככל היוצא מפיו יעשה.
השמחה וההתרגשות בין תושבי הכפר גדולה היתה, על כי זכו לכך כי רבינו ישתתף בסעודת האירוסין. בהגיע סעודת אירוסין, באו כל אנשי הכפר בהמוניהם אל השמחה, רבינו ישב בראש השולחן, והחל מסדר את 'שטר התנאים' כנהוג.
בהגיעו למקום חתימת העדים, התחיל מבקש אחר שני עדים כשרים לחתום על כתב זה, אך עד מהרה התברר לו, כי תושבי הכפר, אינם יודעים כלל קרוא-וכתוב בלשון הקודש, ואינם יכולים לחתום את שמם בלשה"ק אלא בלועזית, וכמובן כי בכך לא חפץ רבינו. מה עשה רבינו, התחיל חוקר ודורש אחר שמותיהם היהודיות של התושבים, עד שהגיע ליהודי אחד בשם לוי, סבר רבינו לעצמו: 'אם כך, אהיה אני עד אחד, ויהודי זה המכונה לוי, אלמדו לחתום את שמו, הרי שם קצר וקל לקליטה הוא, והוא יהיה העד השני…
החל רבינו ללמד את יהודי זה את אותיות כתיבת השם 'לוי': "הסכת ושמע" כל שעליך לעשות הוא לכתוב קו ארוך, וזהו האות 'ל', ואח"כ תכתוב קו קצר יותר וזה האות 'ו', ואחר תעשה קו קטן וזהו האות 'י'.
מה רבה היתה שמחתו של יהודי זה, כי מעתה יהא היחידי בין יהודי הכפר היודע לחתום את שמו בלשון הקודש, הוא יהיה ה'תלמיד חכם' של הכפר, אך דבר אחד לא ידע, כי בלשון הקודש – בניגוד לכל השפות הלועזיות – כותבים מימין לשמאל, ולא משמאל לימין, התחיל הכפרי משרבט בהתלהבות כפי שהתבקש – קו ארוך, בינוני וקצר.
אך כאשר הביט רבינו בחתימתו, והנה היהודי לא כתב "לוי" אלא "יון" משמאל לימין כהרגלו… כמעט וכבר התייאש רבינו מכך, אך לפתע לבשו פניו התלהבות, עיניו ירקו ברקים וקרא בקול: "עתה ידעתי מה היתה מלחמתם של החשמונאים ביוונים, כי החשמונאים, היפוכם של היוונים הם, הביטו וראו, הנה על דף זה כתב היהודי "יון" אולם כאשר נהפוך את הדף לצדו האחר נמצא את השם "לוי", הרי לנו, כי הלוויים – השבט הנבחר – שבטם של החשמונאים – היפוכם של היוונים הם"…
אבי היה מסיים שמקובל שהבני יששכר זי"ע היה אומר אחר שסיים לספר הסיפור , שבזה גילה רבינו את סוד חנוכה . ועיין עוד בספה"ק בני יששכר (כסלו מאמר ה אות ג) בביאור הענין שמלכות יוון נפלה דייקא בידי שבט לוי, וכדאיתא במדרש (בראשית רבה צט ב): "'מחץ מתנים קמיו' – ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משל לוי".
(מתוך מאמר מאת הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א)