ליוויתי את בני החתן במונית. ברשותי היה ארנק ובו שש-עשרה אלף שקלים, בהם תכננתי לשלם את הוצאות החתונה. דמים מרובים תרתי משמע. הקב״ה עדי באיזה קושי ובאלו מאמצים אדירים הגיע לי הסכום הגדול הזה, וכל זה, למען מצוות הכנסת כלה, לחתן את בני שיחי׳ בכבוד.
בסיום הנסיעה הוצאתי את הארנק ושילמתי לנהג הערבי על הנסיעה. עבר זמן, ואני מגלה שהארנק איננו! לא שש עשרה ולא אלף, ואנה אני בא? כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה, מה יהיה? איך אסתדר? מאיפה אגייס את הסכום העצום הזה? עלי לשלם עוד תשלומים רבים, אנשים מחכים לכספים האלו, ואני, מה לי לחכות לארנק שיגיע? הנהג ערבי, ואני יכול לשכוח מהחלום שהכסף יחזור.
אחרי ההלם הראשוני תפסתי את עצמי, ואמרתי לבן שלי שהכל לטובה. שום דבר לא קורה בטעות. הקב״ה יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא יודע כמה קשה עבדתי על הכסף הזה, ומה עלי לשלם באמצעותו. מי יודע מאיזה אסון ניצלנו. יהיה הכסף עבור פדיון נפש. העיקר שברוך השם אנחנו חיים וקיימים. כסף הולך וכסף בא, וכמו שה׳ עזר עד עכשיו הוא ימשיך ויעזור.
מרגע זה ואילך השקעתי מאמצים בהסחת הדעת. פגשתי יהודי ושוחחתי עמו על דא ועל הא, כך עד שהצער על אובדן הכסף הלך והתקהה, ומה שתפס את מרכז הבמה אצלי בלב, היתה האמונה הפשוטה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.
אחרי כמה שעות, נגד כל הסיכויים, מתקשר הנהג הערבי ומספר לי שהוא מצא את הארנק, והשם שלי רשום על צ׳ק כלשהו. קבענו להיפגש במקום מסוים, והנהג, יחד עם ערבי נוסף שהיה אתו באוטו, דורשים עשרה אחוזים מהסכום.
אמנם, כל הכבוד להם שבכלל החליטו להחזיר לי תשעים אחוז, אבל כיוון שראיתי שהשעה משחקת לי, אמרתי: הנה, עובר כאן יהודי חשוב, והוא יגיד אם העסקה שאתם רוצים לעשות היא עסקה הוגנת. הערבים הסכימו, וביקשתי מהיהודי שיעזור לי לחלץ מהם את הארנק.
אכן, בסייעתא דשמיא, הם התפשרו והשאירו אצלם אלף שקלים בלבד. את רוב רובו של הסכום – חמשה עשר אלף שקלים קיבלתי חזרה. אני מרגיש שיש קשר הדוק בין העובדה שקבלתי עלי את הדין, לבין הפלא שהארנק חזר אלי לבסוף. זהו נס, והכל בזכות הבטחון.
(משנתה של תורה)