לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל
אני מנהל קופת גמילות חסדים קטנה. לא להתלהב, יש תור גדול והכסף פוחת והולך. מדוע? כי לא עומדים בזמני התשלום. קצת קשה לחנך את הדור. התחלתי בחינוכו של אחד, וטרם סיימתי. אבל זו רעה חולה. הכתוב אומר "לווה רשע ולא ישלם" (תהילים לז, כא). ופרש ב"תפארת ישראל" (אבות פ"ג מ"ט) שלא נאמר שהלווה ואינו משלם, רשע. אלא שהלווה ואינו יודע מהיכן ישלם, משעת ההלוואה רשע הוא ! טוב, אין זה עסקי. שהרי המשך הפסוק: "וצדיק חונן ונותן", אף על פי שיודע הוא שלא מחזירים…
אבל מה, ראשית חייב אני לצין, שהרוב עומדים בלוח הזמנים. אבל מאלו שלא, הייתי מצפה שיתקשרו יום קודם. יודיעו: יש לנו חוב, הגיע מועד הפירעון, ונתקענו. אין בידינו, לא נוכל לשלם. אנו מבקשים דחיה. ברצון, הלא ייעוד הגמ"ח לעזור, להקל. אמרו למתי, לכמה זמן, ונעדכן את מצב הגמ"ח. אבל יש שמתעלמים. התחייבו, אז מה. כבר קיבלו, ודים. אמנם "פריעת בעל חוב, מצוה". אבל הרי מלאים הם מצוות כרימון, תהיה להם מצוה אחת פחות.
וזה, מקומם. זו, כפיות טובה !
וזהו שאנו אומרים: "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס". מהי הקדמה זו? מדוע לא פותחים מיד בהלל ובשבח: "הללו עבדי ה' – בצאת ישראל ממצרים"! ושאלה נוספת: וכי ביכולתנו להודות ולהלל, והלא אומרים אנו ב"נשמת כל חי" שאילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים להודות ולו על אחת הטובות!
וקושיה אחת מתרצת בחברתה : אכן כן, אין ביכולתנו להודות ולהלל ולו על טובה אחת ופרטית, ומכל שכן על יציאת מצרים ומכלול נסיה. "ולפיכך, אנו חייבים", מצויים ביתרת חובה תמידית, אבל לפחות מתקשרים ומודיעים שאין ביכולתנו לשלם חובנו במלואו, ואיננו פורעים אלא כטיפה מן הים וכרסיס מהמון גליו!…
מקימי מעפר דל, מאשפת ירים אביון
הדל שוכן בעפר, מבוסס באשפות, וכשיזכה ירימו ה' אל על, להושיבו עם נדיבי עמו. הידעתם מה ההבדל בין מי ששוכן בעפר למי שמתרומם לגבהים- אני יודע. חוויתי זאת.
ביקרתי בניו יורק, קבעתי ראיון עם יהודי עשיר, להתרימו למוסדות תורה. נסעתי למנהטן, הגעתי לכתובת, גורד שחקים ענק. איזו כניסה, אלו עמודים, איזה הדר. אבל איפה הוא? בקומה הששים. נשאתי את ראשי. ניסיתי לשער היכן זה. החלונות נראו כנקודות זעירות. טוב, נכנסים. עולים במעלית, מגיעים, המזכירה מאשרת, נכנסים. חלון ענק, העיר פרושה כעל כף היד. הסתכלתי למטה. הרחוב נראה כסרט צר. המכוניות כציפורן, האנשים כראשי סיכה. ואז הבנתי – כששורצים למטה, על הקרקע, מתפלשים באשפה. כל דבר נחות נראה גדול וחשוב, והדברים הגבוהים, הרוחניים, נראים כה קטנים. אין ספק במה בוחרים לעסק: בדברים הממשיים והגדולים…
אבל כשזוכים ועולים, ומתבוננים למטה, רואים כמה זה קטן וזעיר – ואין ספק במה בוחרים לעסק – בדברים הממשיים והגדולים!
מאשפת ירים אביון
אשפה זו, מה טיבה. מצינו משל נאה עליה. אשה נטלה ידיה לסעודת שבת. הסירה את הטבעות והניחה על השלחן. קמה ליטול ידיים ואכלה, ואת הטבעות שכחה. אכלו, שתו, נותרו שירים. צררו את המפה וניערוה לאשפה.
עם הטבעות.
השמש הכתה בעוז, וניחוח המאכלים עלה באפו של התרנגול. הדס, והחל לנקר. אח, ענג שבת. ברבורים שליו ודגים, ותוספות מכל המינים. והנה, חפץ זוהר, טבעת זהב. נקר: נקשה, וחסרת טעם. השליכה בתעוב, אין בה תועלת, נפנה לנקר בנתח בלבוסין, תאווה לחיך. והנה טבעת יהלום. ניסה ללעוס, קשה כאבן. שמטה, ופנה אל שיירי הבשר.
כמוהו, אלו המנקרים אחר תאוות ומאוויים. וכשתבוא לידם מצוה מאירה ויקרה, אינם מודעים לערכה!
למועדים ולרגלים אחרים הבאים
בתחנת חדרה עליתי לאוטובוס המאסף שהגיע מחיפה ונסע לבני ברק. האוטו היה מלא וגדוש, ונסעתי בעמידה. לידי עמד יהודי חרדי, וכל הדרך שר בלחש וטופף ברגלו כרוקד. הסתקרנתי. שאלתיו על מה השמחה,
ואמר: "אני נוסע לחתונת בן אחי בבני ברק", ואם כן הכל מובן ! אם הוא נוסע לחתונה, הוא כבר עולז ושמח!
ואנו, הלא הולכים מחיל לחיל: מפסח לשבועות, משבועות לסוכות, משמחה לשמחה, אפשר לרקוד בדרך, לעלז ולשמוח! ויותר: הן הולך האדם ונוסע אל בית עולמו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז ע"ה), ואיך לא יעלזו בדרך, לא ירקדו משמחה!
וזהו שאמרו, שיש שהם "בני העולם הבא" (תענית כב ע"א, ועוד). ומהו יחודם, והלא "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ ע"א) – אלא שכל ישראל והם שמחים כבר כאן !
וששים בעבודתך
אמר לי פעם הרב מפונוביז' זצ"ל: "ר' יעקב אני איני נבהל מכישלונות, ואיני נרעש מנפילות. שבע יפול צדיק, וקם (משלי כד, טז) כתיב. גם בנפילה, בגדר צדיק הוא. העיקר שיקום. אל תבט מאחריך, מה דהוה הווה. אבל על כשלון אחד איני יכול לסלוח לעצמי, איני מוצא לעצמי מחילה – יום אחד פנה אלי ה"חפץ חיים" זצ"ל ואמר לי: "משיח עומד לבוא בכל רגע, ואתה כהן, האם יודע אתה הלכות בית הבחירה?! הלא הלכה מפורשת היא, שכהנים שיודעים משמרתם אסורים לשתות יין שמא יבוא משיח וימצא פסול לעבודה (תאנית יז ע"א). מכל שכן שצריך שיהיה בקי בהלכות עבודה!"
ילדות היתה בי, ועניתי: "רבי, מה הדמיון! השיכרות, פסול הגוף היא. אבל אי ידיעת ההלכות, מה בכך – אעמוד ליד הרבי, הלא גם הרבי כהן, ואעשה כמעשיו!"
ואני מייסר עצמי, איך עניתי כך –
איזו עזות היא, לחשב שיניחוני בבוא הגאולה להיות בסמוך ל"חפץ חיים", במחיצתו! שאזכה שם לראותו…
(מתוך והגדת הגדה של פסח
הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצוק"ל)