סיפר הרה"ח ר' שמואל צבי אלבום ז"ל, כי רבינו ה'דבר חיים' [מנדבורנא] זיע"א היה נותן מהפתילות של חנוכה לבחורים להניח בכובע כסגולה לטהרת המחשבה. וכן סיפר, כי פעם חלה הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל גאב"ד אנטוורפן מחמת מחלת השושנה (רויז) סמוך לאחר חנוכה, ורבינו ה'דבר חיים' זיע"א הלך לבקרו. וסיפר הגר"ח לרבינו שכבר שנים רבות סובל הוא ממחלה זו מפעם לפעם.
שאלו רבינו אם השתמש בסגולה של שיירי השמן של חנוכה – 'ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים', וענה לו שכבר ניסה פעמים רבות ולא הועיל לו. נענה רבינו: תלוי מי נותן זאת ואיך נותן זאת, ואשלח לך בעז"ה ויהי לך לרפואה. כששב רבינו לביתו שלח בידי אחד מהמשמשים בקודש משיירי השמן שלו להגר"ח.
שנים לאחמ"כ מצא הגר"ח את אותו משב"ק. אמר לו: דע שהייתי סובל ממחלה זו בכל שנה ולא הועיל לי דבר, ומאז שהשתמשתי בשמן של הרבי שוב כבר לא סבלתי מזה.
*
מעשה נפלא מספר הרה"ג ר' יוסף מוגרבי שליט"א, מגדולי מקורבי רבינו [ה'באר יעקב' מנדבורנא זצ"ל] וראש קהילת 'תפארת בנים' בחולון:
היה זה בשנותיי הראשונות בחולון, כאשר קהילתנו טרם קרמה עור וגידים ואך מתי מעט תושבים מתחזקים באו להשתתף בקביעות בשיעורים. באותם ימים לא עמד לרשותנו עדיין מבנה ראוי שישמש כבית כנסת, ולקראת הימים הנוראים היינו שוכרים אולם מתאים שיוכל להכיל את האורחים הרבים שהתפללו עמנו בחגי תשרי.
אולם אנשים לא באו מעצמם, היה עלינו לעמול קשות שבועות קודם לכן, לכתת רגליים ממקום אחד למשנהו ולשכנע אנשים רחוקים לבוא ולהשתתף בתפילות יום כיפור. הם לא ידעו כמעט דבר ביהדות והעבודה היתה להצית בליבם את הניצוץ היהודי שיגרום להם לבוא ולהתפלל בציבור לפחות בתפילות הקדושות של יום הכיפורים.
שבועות אחדים הייתי טרוד במסירת שיעורים והרצאות סביב השעון במטרה להשפיע על האנשים לבוא ולהתפלל עמנו, וברוך ה' הייתה היענות גדולה ונערכנו לקליטת קהל גדול שיתפלל עמנו ביום הכיפורים.
יום לפני יוה"כ נחרדתי לגלות כי אני הולך ונצרד, וקולי נחלש בצורה מעוררת דאגה. היתה זו תוצאה של התאמצות מתמשכת ודיבור בקול רם במשך שעות ארוכות בכל יום, ועתה הם החלו לתת את אותותיהם וצרידות קשה הלכה וכבשה את מיתרי הקול. לא ידעתי את נפשי. אני אמור לעבור לפני התיבה בכל התפילות, ואין לנו שליח ציבור אחר. ניסיתי תרופות ושיקויים שונים אך המצב רק הלך והחמיר.
בצר לי קמתי ונסעתי למעונו של רבינו זי"ע וסיפרתי לו על הצרה שנחתה עלי. אנשים יבואו לשמוע את התפילות ולא יוכלו לשמוע מאומה, לחשתי. הרבי חשב מעט ואז אמר לי: תדע, כי התרופה היחידה למיתרי הקול שלך במצב כזה היא רק מנוחה ושתיקה מוחלטת למשך שבועיים-שלושה. המיתרים התאמצו הרבה מעבר ליכולת ועתה הם נפוחים וצרודים עד כדי איבוד קול.
למשמע הדברים נפלו פניי, אלא שאז הרבי המשיך: אולם הואיל ורבים צריכים לך ויש כאן שעת הדחק וצורך גדול לשם מצווה, אתן לך משהו שתיקח עמך ותשים בכיסך ובעז"ה יועיל לך למשך כל תפילות היום עד קדיש תתקבל שאחרי נעילה. אך אחרי כן יהיה עליך לתת מנוחה מוחלטת לקולך ורק כך ישוב לבסוף לאיתנו.
הרבי יצא מהחדר ושב כעבור דקות אחדות כשבידו דבר מה עטוף היטב בנייר. הוא נתן לי כשהוא מדגיש שלא לפתוח והתנה עמי שאחזיר לו את זה לאחר יום הכיפורים.
איך שיצאתי מחדרו של הרבי הרגשתי נפלאות. קולי הלך והשתפר, ועד למחרת בשעת כל נדרי הוא כבר היה במיטבו ממש, כמו לא אירע מאומה. גם למחרת בכל מהלך תפילות היום הקודש היה קולי בריא וחלק, וכך נמשך הדבר עד סיום תפילת נעילה. לאחר שנסתיימה התפילה התחלתי שוב לחוש בצרידות, ולא היה קץ להתפעלותי.
עוד במוצאי יוה"כ הגעתי לחצרו של רבינו לברכת הלבנה והודיתי לו נרגשות על הקמיע המופלא שהעניק לי ועל הישועה הפלאית שבאה בעקבותיה. הרהבתי עוז וביקשתי מהרבי שיתיר לי להחזיק את הקמיע ברשותי, ולשמחתי הרבי נענה לי. שנים רבות נזהרתי שלא לפתוח את הנייר החתום, אך פעם אחת עקב טעות נפתחה האריזה בשוגג. בפנים נתגלו לא שמות קדושים ולא שום כיתוב אחר, אלא אך ורק פתילות אחדות מנר חנוכה…!
*
סיפר הרב יצחק אייזנבאך הי"ו, ששנה אחת ב'זאת חנוכה' בתקופת לימודיו בישיבתנו הק' שלח רבינו [ה'באר יעקב'] לקרוא לו ולעוד שניים מתלמידי הישיבה שכבר היו מבוגרים למדי באותו הפרק וטרם מצאו את זיווגם, והרבי העניק לכל אחד מהם פתילה מנרות החנוכה כסגולה לזיווג הגון. ואכן לא יצאו ימים מרובים ושלושתם זכו להתארס בשעטומ"צ.
רבינו כדרכו רצה שיישמרו הדברים בצנעא, ועל כן קרא לכל אחד מהם לחוד ונתן להם הפתילה כשהיו לבדם בחדר, תוך בקשה שלא ידברו מזה. רק לאחר שנים נודע להם מפי המשמש שלמעשה הם היו שלושה, כשכולם נושעו כאמור באופן מופלא בתוך זמן לא כביר.
(קונטרס ארחות יעקב)