בפרשתנו נאמרו דיני קרבנות היולדת: אשה היולדת בן, ממתינה ארבעים יום – שבעה המכונים 'ימי טומאה' ולאחריהם שלושים ושלשה המכונים 'ימי טהרה' – וביום הארבעים ואחד ללידה מביאה את קרבנות היולדת – עולה וחטאת. והיולדת בת, ממתינה שמונים יום – ארבעה עשר 'ימי טומאה' ושישים ושישה 'ימי טהרה' – וביום השמונים ואחד מביאה את קרבנותיה.
לאחר שבעוונותינו הרבים בטלו הקרבנות, הנהיגו חכמי הדורות שבעלה של היולדת יעלה לתורה כביכול 'במקום' הקרבת הקרבן; ויש שכתב שהעליה לתורה נחשבת כקרבן משום שהעולה נודב לצדקה לאחר העליה, כמקובל. בעבר נהגו שהבעל עולה לתורה בפעם הראשונה בה באה אשתו לבית הכנסת לאחר הלידה. ובנוסף, נהגו שהבעל עולה לתורה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, וביום השמונים ואחד ללידת בת, שהם הימים בהם היתה אשתו צריכה להקריב את קרבנותיה, לו היה בית המקדש קיים.
עליה זו היא 'חִיּוּב', דהיינו שחובה על הגבאי לקרוא לבעל לעלות לתורה; והוא קודם ל'חיובים' אחרים, למעֵט חתן ביום חופתו ובשבת 'שמזמרים לו', ובחור ביום שנעשה 'בר מצוה'. ואם לא עלה לתורה ביום זה, נותר ה'חיוב' לעולם, וכדוגמת חובת הקרבנות – שאם לא הביאה אותם ביום הארבעים ואחד או השמונים ואחד, חייבת להביאם לאחר מכן, ונמשכת החובה לעולם, עד שתביאֵם.
ופסוק אחֵר בפרשתנו, קשור אף הוא ב'חיוב' של עליה לתורה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". בשבת שלפני הברית – עולה אבי הבן לתורה, ויש נוהגים שעולה גם ביום הברית עצמה. ויש שנוהגים שגם המוהל והסנדק עולים לתורה, ויש שמכבדים אותם בהגבהת ספר התורה. כמו כן, בעלהּ של יולדת בת, כשחפץ לקרוא לבתו שֵׁם בעת העליה לתורה, כנהוג – כתבו הפוסקים שהוא 'חיוב', ויתכן שקודם אף ל'חיוב' של 'יאהרצייט' באותו היום.
[ביאור הלכה קלו, א, ד"ה בשבת; ביאורים ומוספים דרשו, 9, 16, 17 ו־18]
מקורות
איפה מצינו לראשונה ענין זה שהעלי לתורה במקום קרבן, ומי הסביר הטעם משום נדבה לצדקה וא"כ למה לא ינדב בבית