"ויקחו לי תרומה" (כ"ה, א)
בשנת תשל"ט יסדו בני המשפחה וגיסו של רבינו, הנודע בגאונותו המופלאה, רבי שלמה הרשלר, ואחדים מתלמידיו ומוקיריו, כולל לימי שישי ושבת קודש. בעצת רבינו קבעו הם לימודם בסדר 'טהרות', ואכן הצליחו לקבץ קבוצת אברכים מופלגי תורה, שלמדו בכל יום שישי ושבת קודש בסדר 'טהרות'. רבינו השתדל לחזק את הלימוד במסגרת זו, והיה מגיע מפעם לפעם ללמוד בחברתם – עד כמה שמחויבויותיו האחרות אפשרו לו. גם כשהיה לומד עם נכדיו היה קובע את מקום לימודו שם, כדי לחזק את אווירת הלימוד – אף כשלא למד עמהם בסדר 'טהרות'.
את עיקר החזקת הכולל נטל על עצמו איש אחד נלבב, ממוקירי זכרו של רבי שלמה הרשלר, אולם היו תקופות שהאיש לא יכול היה לעמוד בהתחייבות זו, והיה רבינו חוסך מכספו פרוטה לפרוטה, לשלם לאברכי הכולל את המילגה החודשית עבור לימודם זה.
בעת שמחת חנוכת הבית לבית מדרש שעל ידי יוצאי פוניבז' בבני ברק, שב ועורר רבינו בפומבי את ענין הקמת כולל טהרות. אף כי בשעת מעשה לא באה הצעה זו אל הפועל, מכל מקום נפלה על אוזן שומעת – וכחלוף שנים אחדות, כאשר ביקשו להקים מסגרת לימוד בחבורה בבית מדרש זה, עורר והזכיר איש יקר רוח מתלמידי רבינו, את קריאתו בעת חנוכת הבית.
כיון שהגיעה העת, נכנס הלה לרבינו, ואמר: "הנני!" – הוא הציע את עצמו לעמוד לימין רבינו, וביקש את הדרכתו כיצד ליישם את ההצעה ולהביאה לידי מעשה.
בהנחיית רבינו, פנה לרבי איתמר גרבוז, אז – מלומדי כולל פוניבז', וכיום ראש ישיבת 'אורחות תורה', אשר ידיו רב לו אף בידיעת סדר טהרות היטב, שנענה לעמוד בראש כולל זה. יחד עמו התגבשה קבוצת אברכים תלמידי חכמים מופלגים בני עליה, ובראשית זמן קיץ תשנ"ח, החלו את לימודם במסכת זבים.
בד בבד פנה האיש הנזכר – החפץ בעילום שמו – ליחידי סגולה והציע להם להיות שותפים במפעלו של רבינו, והיו מהם שהשכילו ליטול בו חלק וזכות.
במשך זמן הקיץ וזמן אלול למדו את כל מסכת זבים, וכשסיימו אף שנו וחזרו בשנית על לימודה, ובשלהי זמן אלול נערך הסיום הראשון, בהשתתפות רבינו, אשר ראה בכך את התחלת מימוש החזון, תחילתו של מפעל גדול שיביא לחידוש בעולמה של תורה.
שמעו של הכולל עורר הדים והיכה גלים, ורבים חפצו גם הם להיכנס בשערי הדעת. כך בהמשך השנים הוקמו כוללים נוספים ברחבי הארץ, עד שכיום מתפרסת 'רשת הכוללים ללימוד סדר טהרות בעיון', מרכסים וחיפה שבצפון, ועד אופקים ונתיבות שבדרום – ובתווך עיר הקודש ירושלים, קרית ספר ובית שמש, רחובות, פתח תקוה ואלעד – עשרים ושלושה כוללים בהם מאות אברכים השוקדים מידי יום בלימוד סדר טהרות בעיון, כפי אשר השתוקק רבינו, ועל פי ההנחיות וההדרכות שיסד לכוללים אלו, ועוד היד נטויה בסייעתא דשמיא.
השותפים
במשך תקופה הוחזק הכולל בתרומת אחד מנדיבי עם, שהעמיד סכום מסוים לענין נשגב זה. בחלוף הימים, כשכלו המעות מן הכיס, הועמד המשך היוזמה בשאלת קיום.
רבינו עמד בפני התחבטות: מעודו נמנע מלהזדקק לטובת הזולת. סכומים עצומים של כספי צדקה עברו תחת ידו, ואת הכל העביר למוסדות התורה ולנצרכים שונים – "אילו אבקש תומכים למען הכולל שאני הקמתי, הרי אני מבקש לעצמי – וזאת אינני מסוגל".
על כן העלה רבינו הצעה: הוא מבקש 'שותפים' למפעלו: "אני מעמיד את הלומדים והמסגרת, ומי שיחזיק בעץ ה'דעת' הזה, יהיה שותף עמי במצוה זו שווה בשווה!" – הציע.
השותפים – נדיבי עם שהרימו תרומה נכבדה לקיום והחזקת הכוללים – אף קיבלו תעודה חתומה על ידי רבינו, בה חקוקים "בעט בברזל ועופרת, למען תעמוד לנצח למשמרת".
על ההערכה הגדולה שחש רבינו ל'שותפים', מספר ראשון השותפים, הרב יששכר קנול, שיחד עם אביו הנגיד, רב הפעלים לתורה וצדקה, הרב שרגא פייבש קנול, העמידו את הבסיס הקיומי הראשוני של הכולל הראשון, וזוכה להמשיך בזה כל השנים בתמידות, במסירות וידידות:
"היתה לי קביעות ללימוד 'דף היומי' עם רבי שלמה לוינשטיין. ביום מן הימים עלתה שאלה על הפרק, והחלטנו לגשת שנינו לרבינו אשר קיבל את פנינו בחום. לחיצת ידו החמה וחיוכו הרחב, גרמו לכל מבקר לחוש כאילו הוא ידידו מנוער.
"לאחר תקופה, שלח אלי רבינו שליח עם הצעת שותפות: להקים כולל שבו ילמדו כשלושים אברכים סדר טהרות בעיון. כמובן שנעניתי להצעה – וכי אפשר לוותר על שותפות עם רבינו?
"בעקבות הקמת הכולל, זכיתי ללמוד בקביעות עם רבינו בכל יום חמישי בלילה בביתו. שם זכיתי להתחמם מול האור הגדול, וללמוד כיצד מתנהג יהודי, שכל צעד ושעל שלו הם בבחינת ספר מוסר מהלך.
"לאורך כל השנים, היה רבינו מזכיר לי בכל הזדמנות: 'אתם הייתם הראשונים…'. את הכרת הטוב שלו על כך, לא ניתן לתאר ושער. אל העובדה שבעקבות כך הוא מקדיש ללמוד עמי שעות ארוכות מזמנו המדוד, בכל שבוע ושבוע, הוא התייחס כדבר המובן מאליו, וכלל לא ראה בזה כתשלום ותמורה.
"יחסו בשעת הלימוד עמי, היה כשווה בין שווים. מפני כבודו הקפדתי לשבת בשיעור עם החליפה, וכמעט תמיד היה פונה אלי בחיוך: 'כבודו יכול להוריד את המעיל'… זמן השיעור היה בדרך כלל, לאחר שרבינו היה חוזר משיעור או שיחה, והייתי ממתין לו מחוץ לביתו עד שיגיע. מחוץ לבית היו ממתינים לו אנשים רבים, שביקשו ברכה ועצה, ורבינו היה מתייחס לכל אחד ואחד בסבלנות. כשהיה מבחין בי, היה מברך אותי לשלום, ומציע שאכנס לבית לפניו. כשהיה נכנס לחדר, והיה רואה שאנחנו עומדים עד שיכנס ויתיישב, היה מיד אומר: 'אפשר לשבת!'. ניכר היה כי לא נעים לו שאנו ממתינים בעמידה לכבודו.
"באחת הפעמים, כאשר נכנסתי ללמוד עמו, ישב שם אברך צעיר. רבינו הציג בפני את האברך, כתלמידו לשעבר המשמש רב קהילה בחוץ לארץ, ונמצא בביקור בארץ. רבינו הוסיף וביקש את רשותי, אם אני מסכים שהוא יצטרף אלינו היום לשיעור. כמובן שעניתי לרבינו שהוא הבעלים על השיעור והמקום, ומה שהוא מחליט, מקובל עלי בהחלט. אך כמה מפליאה היתה הענווה של רבינו – בראותו בלימודנו 'חברותא' משותפת, שיש לבקש את רשותי כדי לצרף אדם נוסף ללימוד…
"כך גם כלפי שאר הנדיבים, שהשתתפו בנשיאת עול החזקת הכוללים, חש הכרת טובה מרובה. מידי ערב ראש השנה היה שולח להם את ברכתו לשנה החדשה, וכן בכל עת שהיתה שמחה בביתם, היה משתדל להשתתף בשמחתם. כשנמנע ממנו הדבר מחמת ריחוק המקום, היה שולח להם בכתב את ברכתו, כשהוא מציין את השתתפותו בשמחתם ממרחק מקום וקירוב לב".
ידידי טוהר
במלאות עשור ליסוד 'כולל טהרות', התקיים בג' שבט תשס"ח, כינוסי 'ידידי טוהר' – כינוס של הודאה לנותן התורה, ומעמד הערכה לכל אותם נדיבי לב, אשר אוחזים בעץ החיים של סדר הדעת.
בהגיע יום זה, הרגשתו של רבינו היתה שזה יום שמחה מיוחד עבורו, לברך ולהודות להקב"ה במקהלות עם, על שזיכה אותו להעמיד ולכונן את לימוד סדר טהרות בין הלומדים באופן נעלה. באגרת הזמנה מיוחדת לכינוס, מביע רבינו את שמחת לבו על טוב חלקו בהעמדת וקיום מפעל כביר זה.
מכל קצוות תבל נקבצו באו לך, עשרות נדיבים מוקירי תורה ולומדיה, המחזיקים בעץ החיים של כלל עולם התורה בכלל, ושל רשת הכוללים בפרט, התכנסו במעמד הנשגב לשוש ולשמוח עם מורם ומאורם, רבינו, ביום שמחתו, מתוך רגשות הכרת טובה על שזכה וזיכה אותם להחזיק את הלימוד בסדר טהרות כבר עשור שנים.
הם התרגשו לחזות ולשמוע עד כמה גדולה ועצומה זכותם בהחזקת לומדי התורה בטהרה, וחשו ביתר שאת את הערכתו של רבינו כלפיהם על כך, אותה הוא ביטא ברגשי שותפות וידידות עמוקה – כפי שהיה קורא להם תמיד 'שותפים', ובפרט כעת כשחזר והדגיש זאת בהתכנסות זו.
מתוך הכרת טובה ללא גבול למען אותם נדיבי לב, יצא רבינו מגדרו, עלה עמהם לקברו של רבו הגדול מרן ה'חזון-איש', שם נשא תפילה והעתיר על כל אחד ואחד מתומכי הכוללים, השותפים למפעל חייו.
היה זה מעמד מלא הוד, מלווה בהתרגשות גדולה שאפפה את הנוכחים שזכו לכך – לעלות עם רבינו לשפוך שיח בעבורם בקבר רבו הגדול בעל ה'חזון-איש'.
תחילה נאמרו פרקי תהילים פסוק בפסוק בהתרגשות, ולאחר מכן המשיכו כל אחד לשפוך שיח ולבקש על צרכיו הפרטיים.
בסיום התפילה, עברו כולם, אחד לאחד, לפני רבינו והזכירו שמותיהם ושמות בני משפחתם, רבינו האזין ברוב קשב לבקשת כל יחיד ובירך בחום ובכל לב, תוך שהוא נושא תפילה ותחינה מעומק לבבו, שיקבל ה' משאלות כולם לטובה.
אותו ערב שרר מזג אוויר קריר, ולמרות זאת, ישב רבינו במשך שעה ארוכה בסמוך לציון, חשוף לרוח ולקור, כשטיפי גשמים מזרזפים ממעל, בסבלנותו ובמתינותו המפליאה שמע והזכיר בקשת כל אחד ואחד מן הנדיבים, כאות הכרת הטוב לשותפים עמו בנשיאת משא הקודש של המפעל הקדוש הזה.
גם בהמשך הערב כשהתכנסו באולם לסעודת מצוה, ישב רבינו בחדר הסמוך לאולם בשעה הראשונה, וכל אחד מהשותפים – הידידים נכנס בפרטות, כשרבינו מתעניין בשלומו ומצבו בכל ענייניו, והודה לו על שותפותו ועל שטרח לבוא לשמחה ביום זה.
כל עשיותיו לשמה
על אף העול בהחזקתם הכספית של הכוללים, לא נרתע רבינו מלקחת על עצמו עול כבד זה. נאמן לדרכו, כל מחשבותיו היו רק על התועלת הגדולה, לחיזוק עמוד התורה על ידי הקמת כוללים אלו.
כדוגמא יצויין, שמיד אחרי פטירת רבי חיים קמיל, ראש הישיבה באופקים, הורה רבינו על פתיחת סניף של הכולל באופקים, באומרו שקהילת אופקים בפרט וקהילות הדרום בכלל, איבדו כעת את הודם ותפארתם, וכיון שהחלל גדול וחסרה עכשיו תורה בדרום, לכן עלינו לחזק את הקהילה על ידי רוממות התורה. הוספת העול הכספי לא היה חשבון להימנע מפתיחת סניף נוסף, בהיותו בטוח שזכות התורה תעמוד להשיג את כל הנצרך להחזקת הכולל.
גם הכולל בעיר חיפה נפתח מסיבה זו. היתה זו תקופה שהיה דוחק בכסף בקופת הכוללים, אך רבינו שמע מאברכים בני המקום ששיחרו לפתחו, שהקהילה של האברכים בחיפה מתפתחת אבל אין בה 'כולל ערב', ולא עוד אלא שבכל העיר חיפה אין 'כולל ערב'. מיד פתח רבינו את הכולל, וכיום יש שם כבר כמה כוללים.
בשולי הדברים כדאי להזכיר, שזו היתה הוראתו הקבועה, שכאשר יש כסף בקופת הכוללים – מיד צריך להוסיף לאפשר לאברכים נוספים להשתלב בכוללי, כדי להגדיל תורה. אין לחשב חשבון המחר, מהיכן יהיה כסף לדמי החלוקה בחודש הבא…
בשנת תשס"ז, בשלהי חודש תשרי, התנדבו שניים מהנדיבים סכום גדול להחזקת הכוללים. מקורבו ובן ביתו של רבינו, הרב חיים מרדכי הערץ, שפעל והפעיל בשליחותו בין נדיבי עם, להשיג מידי חודש את הסכום הדרוש לדמי החלוקה החודשיים, בישר לרבינו בשמחה על ההצלחה, כשהוא מוסיף שהנה כעת יש הרווחה, ויש כסף בקופת הכוללים למספר חודשים, אך רבינו נענה מיד: "ב"ה! אם יש כסף – יש להזדרז עכשיו עם התחלת זמן חורף, לפתוח עוד סניפים לכולל". וכך נוספו לרשת הכוללים עוד שני כוללים בשכונת 'גני הדר' בפתח תקוה ובקריה החרדית בבית שמש.
כך גם הורה תמיד בערבי חגים, כשיש כסף בקופת הכולל – יש לתת תוספת חג לאברכים די צרכם להוצאות החג, ולא לשמור ממון לחודש הבא, גם אם אין מידע מהיכן יגיע תקציב לחודש הבא, וכך הקב"ה ישלח לנו סייעתא דשמיא.
במעמד סיום, שהתקיים לבני הכוללים מאלעד ומאופקים בחודש ניסן תשס"ו, העלה רבינו את החובה להשתדל בשמירת הסדרים במלואם, ובתוך דבריו סיפר עובדא מופלאה, וכך אמר: "אברכים שואלים כל מיני שאלות בענין שמירת הסדרים, ומהו אונס. בהקשר לכך ברצוני לספר עובדא ששמעתי באחרונה, וכך סיפר לי אחד מקירי קרתא דשופריא, שהוא היה הראשון שייסד כולל ערב גדול בירושלים לפני עשרות שנים, וקיבץ קבוצה מאד נבחרת של טובי האברכים שהיו אז בעיה"ק, שהצטרפו לחבורה ללמוד בכולל ערב זה.
"בהיותם באמת טובי האברכים, לכך שילם להם מידי חודש מילגה מכובדת. מסדרי הכולל שם, היה פנקס מיוחד שבכל חודש נכתב בו מצב שמירת הסדרים של כל אחד מהאברכים. וסיפר הרב הנ"ל, שכעת פתח את הפנקסים הישנים, השמורים עדין עמו מהתקופה ההיא, ומצא שם רשימה של שמות מספר אברכים שמצויין עליהם כך: 'אלו שמרו כל סדרי הכולל במלואם ולא חיסרו כלל, אף לא בטענת אונס של שמחה או להיפך ח"ו'. ועל שאר האברכים מצויין, כי גם הם ככלל שמרו סדרי הכולל, וח"ו אף אחד מהם לא זילזל בסדרי הכולל, אך מצויין שם, שהם אירע להם גם איזה אונסים, פעם של שמחה משפחתית ופעם של ההיפך.
"הוסיף המספר ואמר לי: 'עברתי על שתי הרשימות שם אחר שם, ומה נשתוממתי לראות, כי אלו שנרשם ששמרו הלימוד ולא נמצא אצלם אף לא טענת אונס, נעשו ברבות הימים לגדולי ישראל ממש [ואף הזכיר בפני את השמות, וחלקם בודאי היו מוכרים לאברכים כאן וכבר נלב"ע, אלא מכיון שיש ביניהם החיים עמנו כיום לאוי"ט, לא אזכיר שמם ברבים]. והאחרים שנכתב שככלל שמרו הסדרים, אך נמצא אצלם גם מקרה אונס, מצא שאמנם כולם בעלי בתים יראי ד' יודעי ספר וקובעי עיתים לתורה, אך אף אחד מהם לא נשאר ולא גדל להיות מגדולי התלמידי חכמים כיום'. עד כאן המעשה. כמדומני", סיים רבינו את דבריו, ואמר:" די במעשה זה לענות על כל השאלות בענין שמירת הסדרים"…
בדבריו לאברכים היה חוזר ומעורר, שצריך שתהיה אהבה ואחוה בין האברכים. אמנם, באים לכולל בשביל ללמוד, אבל צריך שתהיה אחוות אחים בין האברכים, וכל אברך צריך לשים לב על מצבו של חברו, להאיר תמיד פנים איש לרעהו, ולחפש הזדמנויות לשבח את השני ולומר לו מילה טובה. והיה חוזר ומזכיר בכאב מקרים ששמע עליהם, שאברך היה חולה לתקופה, או שאחד מבני ביתו היה חולה, וכן מקרים שונים אחרים של קשיים שעברו על אברך פלוני, וחבריו לכולל לא ידעו כלל על המצב שעבר עליו, ועל הקושי שהיה לו. מעומק לבו היה תמה: "הלא נושא בעול עם חברו – מלבד המצוה של חסד, זה מקנייני תורה!. לשאת בעול הכוונה להרגיש את מצבו כאילו זה מצב שלך, ואיך קורה שלומדים יחד על ספסל אחד, ולא מרגישים במצבו של השני? אם ח"ו נראה לאברך שיש לחברו מצב שצריך עזרה או סיוע, הרי שחובת האברכים בני הכולל, בחכמה ותבונה, למצוא את הדרכים לסייע בידו!".
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')