זווית הלכתית- הרב מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
מורה הוראה נאות שמחה מודיעין עילית
שבועות לא.
יש לדון באדם שתובעים אותו על סכום כסף גדול, ומביאים בבית הדין שטר שחתום בחתימת ידו שהוא לווה סכום זה, והוא יודע שהאמת שמעולם לא לווה את הסכום הזה, והתובע בגודל רמאותו זייף את חתימתו בצורה מדוייקת, עד שקשה להוכיח את האמת שהשטר מזוייף.
האם מותר לו לזייף כנגד התובע שטר פירעון בחתימת התובע, בכדי שלא יעשקו אותו?
והשאלה האם מותר להוכיח את האמת ע"י שקר וזיוף, או שגם זה בכלל האיסור "מדבר שקר תרחק"?
הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' פ"א), נשאל שאלה דומה, באדם שחייבים לו ממון, באופן שע"פ ההלכה עביד איניש דינא לנפשיה, האם מותר לו לטעון שקר כדי להוציא דין לאמיתו? והשיב שאסור לשקר, וחלילה לזרעו של אברהם אבינו שיאמרו שקר, אפילו במקום הפסד, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב".
והוכיח מהגמרא בשבועות (דף לא.), שמצינו שאפילו אומר אמת, אלא שהדיבור אינו באותו אופן – ג"כ אסור, שאמרו בגמרא שאם שלושה הפקידו סכום כסף אצל אחד והוא משקר ומכחיש, אסור לבוא לבית הדין באופן שאחד תובע ושנים מעידים כדי להוציא ממנו, שנאמר: "מדבר קשר תרחק", ואף שהדבר אמת שהממון הופקד בפניהם, בכל זאת אסור להם לומר זאת בתורת עדות, והאם נאמר שמותר גם לזייף שטר? חס לנו לומר כן, וסיים בלשונו הזהב: "אלא ודאי שנא השקר ואהוב האמת ואין תמורתו כלי פז", עכ"ל הרשב"א.
וכתב בקובץ שיעורים להגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (ב"ב אות קפ"ז), שכן יש ללמוד מדברי השטמ"ק בב"מ יג: שכתבו התוס' שם לדון בשטר חוב שמוציאים על יתומים, אם בית הדין טוענים עבור היתומים טענת מזויף, וכתבו שאם לא נטעון להם מזויף לא הנחת חיים ליתומים, שכל הרמאים יזייפו שט"ח על שם אביהם ויתחייבו לשלם. והקשה השטמ"ק הרי יש להם פתרון לזייף שטר קבלה, ממש הנדון שלנו, ותירץ השיטה מקובצת דשמא הם אינם רוצים לעשות שקר ולא הנחת חיים לאותם שרוצים לעשות כדין, מבואר ממש השאלה שלנו שאסור לעשות כן.
והקשה לי הרה"ג ר' עמרם פריד שליט"א, מדברי הראשונים בכתובות (דף כא.) בדברי הגמרא שאדם שמראה צורת חתימתו לבית דין, כדי להשוות ולזהות חתימתו בשטרות שיכתוב על חרס שפסול לשטרות, ולא על קלף או נייר, שיכול מי שמוצא את חתימתו לרמות, ולהוסיף שחייב לו החתום מטה סכום כסף גדול, והקשו הראשונים הרי לשיטת הרי"ף נאמן לטעון שפרע, א"כ אם מישהו ירמה אותו יכול לומר שפרע. ותירצו שיש חשש שיאמר שזה שקר, ואז יתחייב כיון שכשטען שלא לווה מודה שלא פרע, וגם הרשב"א בעצמו כתב כן, ולכאורה איך הותר לו לשקר ולומר שפרע בזמן, שבאמת לא פרע אלא שלא נתחייב מעולם, משמע שמותר לברר את האמת גם בטענת שקר.
ויתכן לחלק, שמה שהחמירה הגמרא בסוגייתנו שלא לשקר בדברי אמת, זהו בדרך עדות בבית דין, וכן לזייף שטרות, שזהו הוכחות של עדות. אבל מותר לשקר כדי להציל את עצמו בטענה הפוטרת אותו, ועדיין יש לעיין בזה.
עכ"פ למדנו כמה גדולה וחביבה מדת האמת, ועד כמה יש לברוח מן השקר, ולעניין מעשה יש לעשות בכל מקרה שאלת חכם לפי פרטי העניין.