"שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה"' (שמות ל"ה, ב')
אדם השומר את השבת הקדושה – זוכה שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, ומלבד זאת מתברך כל משלח ידיו.
בפזמון "לכה דודי" אומרים: "לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה". כיוצא בכך אומר הזוהר הקדוש (יתרו פח ע"א): "אף על גב דלא משתכח ביה מזוני, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין" [תרגום: אף שלא נמצא בו מזונות, כל הברכות שלמעלה ושלמטה תלויות ביום השביעי].
בשבת אין פרנסה ואין עבודה, אך כל הברכות והשפע תלויות בה!
רווח מחילול שבת – אחיזת עיניים
לעיתים סבורים אנשים שדווקא בשבת ישנה הזדמנות להרוויח הרבה יותר מימות החול, אך אין זו אלא טעות. גם אם אדם הצליח לשלשל כסף לכיסו בעקבות חילול שבת, כשיעשה חשבון לאחר מכן, יתברר לו שבסופו של דבר לא הרוויח מאומה.
אני מכיר היטב כמה וכמה נהגי מוניות שחזרו בתשובה שלמה. בהזדמנות אמרו לי במפורש: בשבת הפדיון הוא פי שלושה ופי ארבעה מימות החול, אבל כולנו ראינו בחוש שהכסף כאילו "בורח" – פתאום הגיר מתקלקל, המנוע הולך, או שהאשה צריכה פתאום הרבה כסף… הפסדים לא צפויים שאף אחד לא מבין מנין באו…
כסף שבא מחילול שבת אין בו סימן ברכה. זהו רק דמיון פורח, עורבא פרח להצלחה, ובסופו של דבר אדם מפסיד את הכסף בעיסקה לא מוצלחת או בהוצאות כספיות שונות ומשונות.
גם אם הוא מצליח להפקיד את סכום הכסף הזה בבנק, ונדמה לו שהכסף כבר שלו והנה-הנה הוא גורף את הרווחים ממנו – הוא יגלה עד מהרה את האמת. לקב"ה יש דרכים רבות לקחת כסף מאנשים… פתאום יציע לו מישהו להשקיע בבורסה במניה טובה, הוא יתפתה להשקיע את כל הכסף וגם ייקח הלוואה כדי להרוויח עוד, ופתאום המניה תיפול, ומכל הדמיונות לא יישאר כלום…
לפני עשרות שנים היתה באילת שממה רוחנית – שניים וחצי בתי כנסת, שבשניים מהם יש מנין, ובשלישי אף פעם לא… כיום, ברוך ה', המצב השתנה לחלוטין. יש שם יותר מארבעים בתי כנסיות מלאים מפה לפה, ומתקיימים בהם גם שיעורי תורה, ובנוסף לכך תלמוד תורה עם למעלה משש מאות תלמידים וסמינר לבנות!
לפני זמן לא רב, נסעתי כדי לראות מקרוב את המהפך הרוחני שם, ועברתי מבית כנסת אחד למשנהו. תופעה אחת משכה את תשומת לבי מאד – הרבה מוניות חנו ליד בתי הכנסת. שאלתי מישהו לפשר הדבר, והוא מיהר להסביר לי: "אלו המוניות של כל נהגי המוניות שחזרו בתשובה… בדרך כלל הם היו עובדים בשבת עד שלוש בלילה, אך כיום בערב שבת, בשעה שלוש אחר הצהרים, הם מפסיקים את עבודתם ושובתים ממלאכה!".
בשלב מסויים הציעו להם כסף, תמורת השכרת המוניות בשבת לנהגים מחללי שבת, אך הם לא היו מוכנים בשום פנים ואופן. גם המונית שלהם לא תחלל שבת, ממש כמו פרתו של רבי יוחנן בן תורתא…
כששואלים אותם איך הם מרגישים היום, לעומת מצבם לפני החזרה בתשובה, הם עונים: "גן עדן עלי אדמות! חסכנו מעצמנו עבודת חמור, והפכנו לבני אדם. אנחנו יושבים ביחד עם הילדים סביב שולחן שבת ושרים 'כי אשמרה שבת', 'יום זה לישראל אורה ושמחה'… קודם היה בביתנו יגון ואנחה, קטטות ומריבות, וכעת ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה"…
מדהים לראות, כיצד אנשים יראי שמים שסוגרים בשבת את עסקם, לא רק שיש להם ברכה והצלחה, אלא שהם עוד מצליחים לחסוך כסף לחתן את ילדיהם! יש להם מאה אלף דולר לילד בצד, וביחד עם צד הכלה הם קונים דירה, והבן יכול לשבת ולשקוד על התורה בלי שום דאגות. ואילו אדם שכל ימיו חילל שבת ועבד, מצליח בקושי גדול לתת לבנו עשרת אלפים שקלים ואומר לו: "תסתדר… גם אני הסתדרתי בעצמי"…
כי היא מקור הברכה
כשהיה הצדיק הכהן הגדול מאחיו, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", בן למעלה מתשעים, הוא הגיע לעיר וילנא. בתקופה זו פשט שם נגע ההשכלה, החל תהליך של נשירה מהירה מן היהדות, והיו לא מעט פורצי גדר, שהחלו לפתוח בגלוי את חנויותיהם ביום השבת רח"ל, והצהירו כי ככל הגויים בית ישראל.
כח ברכותיו של ה"חפץ חיים" היה ידוע ברבים – "תכף לתלמיד חכם ברכה" (ברכות מב ע"א) – ומאות אנשים קידמו את פניו, ובקשו לקבל את ברכתו. בין העומדים נראו פה ושם גויים. גם הם כבר שמעו על כך ששטח אדמה שהצדיק עבר בו, החל באורח פלא להוציא יבול פי שניים או פי שלושה מן הרגיל, כפי שנאמר על יוסף: "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף", והיו מתחננים שיעבור דרך שדותיהם. מלבדם היו שם גם יהודים, שלדאבון לב התרחקו משמירת התורה והמצוות, ובכל זאת לא וויתרו על ברכת הרב.
הגיע למקום גביר נכבד, איש עשיר בממונו הגשמי, וקטן ביותר בנכסיו הרוחניים, עד כדי כך שהידרדר לחילול שבת.
הוא, כמובן, לא המתין עם כולם בתור. חיש מהר עקף את התור הארוך, סידר את עניבתו ונכנס פנימה.
מאן דהוא הספיק ללחוש לגבאי, שצריך לומר לרב שהעשיר הזה מחלל שבת, רחוק מתורה ומיראה וממש שונא דת, אולם עוד בטרם עשה הגבאי פסיעה אחת כבר היה העשיר בפנים, ולא היה ראוי לביישו לפני הרב, שהרי – "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, י"ז) – גם כאשר רוצים להוכיח את החוטא, צריך להיזהר שלא לפגוע בו, וכן – "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט', ח') – אם רוצים שהתוכחה תתקבל על לב האדם, צריך להוכיחו בחכמה, שכן דרכה של תוכחה שהיא מתקבלת רק כשהיא נאמרת בכבוד ובאהבה ולא בשנאה.
ה"חפץ חיים" שאל את העשיר לרצונו, והוא השיב לו: "ברכה אני רוצה. יודע אני שברכותיו של הרב מתקבלות".
"למה באת אלי?" – אמר לו ה"חפץ חיים" – "לך למי שגדול ממני".
"כלום יש מישהו גדול יותר מן הרב, שהוא גדול הדור?" – התמלא העשיר פליאה גדולה.
"אכן כן" – אמר ה"חפץ חיים" – "יום שבת קודש. לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה! גש לשבת והיא תברך אותך".
ה"חפץ חיים" חפן את ידי העשיר בידיו, תפס בהן ודמעות חמות זלגו מעיניו כשהמשיך לדבר: "כשהידיים הללו לא תפתחנה חנויות בשבת, לא תסענה בשבת ולא תעשינה מלאכה בשבת – תוכל לקבל את הברכה!".
האיש ניסה להתחמק: "כבוד הרב, אני מבטיח שבעוד שלוש שבתות אפסיק לגמרי את חילולי השבת שלי, אך כעת בלתי אפשרי לעשות זאת. יש לי עסקים מסועפים, הזמנתי סחורות והתחייבתי לאנשים. אם בשבתות הקרובות לא אעבוד – אשבור את האמון שלי והנזק יהיה אדיר. אני נשבע שאחר כך אשמור שבת!".
ענה לעומתו ה"חפץ חיים": "בני, אילו הייתה השבת שלי, יכול הייתי לתת לך אפילו עשר שבתות, ואולי גם שנה, עד שתסתדר, אבל השבת אינה שלי… השבת היא של הקב"ה, כמו שנאמר: 'ויום השביעי שבת לה' אלקיך'. רק הוא יכול לאשר לך כאלו חריגות"…
"לכל הפחות בשבת הקרובה. כבר סיכמתי עם כל העובדים" – ניסה שוב האיש, אך ה"חפץ חיים" נותר בשלו: "לך תבקש מה' יתברך, השבת היא שלו"…
דמעותיו של ה"חפץ חיים" פתחו את ליבו המנוכר של העשיר, והוא נזכר בימי ילדותו בבית הוריו. "מפני מה אתה מאבד במו ידיך את העונג הזה, ומונע אותו ממשפחתך ומילדיך?" – שמע את ה"חפץ חיים" שואל ונאלם דום במבוכה.
לפתע התמלא האיש בעוז ובעוצמה, ואמר נחרצות כי הוא מקבל על עצמו לשמור שבת מכאן ואילך, וה"חפץ חיים" אמר: "אם כך תהיה לך ברכה".
אמנם, תכף לאחר צאתו משם חזר העשיר בתשובה שלמה, והפך ליהודי ירא שמים, שומר שבת כהלכה, ואחד מן התומכים הגדולים בישיבות הגדולות שבוילנא, ובארגוני הצדקה השונים שפעלו בעיר.
במקביל, נתנה בו ברכת השבת את אותותיה – עשרו הלך וגדל, שהרי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב).
***
כעס בשבת – סכנה!
"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (שמות ל"ה, ג')
אש מכלה כל חלקה טובה
איסור הבערת אש הוא אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת.
אך השל"ה הקדוש מוסיף, כי התורה הזהירה כאן לא רק על אש פיזית, כי אם גם על הבערת אש רוחנית, שהיא אש המחלוקת והכעס.
הטעם לכך שהוזהרנו על אש המחלוקת דווקא בשבת הוא, מפני שאז מתפנים כולם מעבודתם, מתראים ונפגשים זה עם זה, ואם לא עוסקים בדברי תורה ובשמיעת דברי אלוקים חיים, אשר מעלים ומרוממים את האדם – מגיעים לדיבורי חול ודברים בטלים, הגוררים בעקבותיהם קטטות וויכוחים.
בלהט הוויכוח אנשים אינם שמים לב למעשיהם, ועלולים להגיע למציאות נוראה ואיומה.
כך אירע באחד מבתי הכנסיות, שתוך כדי דרשת הרב, נדמה היה לאחד המתפללים כי כוונת הרב בדבריו היא להקניט ולגנות אותו באופן אישי. הוא לא שלט ברוחו, קם ממקומו וגער ברב נמרצות. הקהל לא נותר אדיש לחילול כבוד הרב, ומיד קמו אנשים שקינאו את קנאת רבם, והחזירו לאותו אדם מנה אחת אפיים.
חילופי הדברים נגררו לחילופי מהלומות, ובמקום פרצה קטטה איומה ונוראה, עד שהוזמנו למקום ארבעה אמבולנסים וניידות משטרה. נגרם מכך חילול שבת מזעזע, מלבד חילול ה' ושאר עברות חמורות שנעשו שם!
כל זאת משום שעברו על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", והציתו את אש המחלוקת, אשר כדרכה של כל אש פורצת בלי שליטה, ומכלה את כל הנקרה בדרכה.
כח התורה כנגד אש המחלוקת
כנגד אש המחלוקת שכוחה עלול להתחזק בשבת, ניתן בידינו כוח אדיר המסוגל להילחם בו – כוח דברי התורה.
כאשר מנצלים את שעות הפנאי ואת כינוס הבריות לאמירת דברי תורה ולשמיעתם, דברי התורה שהם כאש, כמו שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כ"ג, כ"ט), מבערים ושורפים את אש המחלוקת!
והרי לא ניתנו שבתות וימים טובים, אלא לעסוק בהן בדברי תורה (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג).
שעת ניסיון
מאחר שעניין אש המחלוקת בשבת הינו כה חמור, מרכז השטן כוחות רבים על מנת לגרום לאדם ליפול ולהיכשל. הניסיון גדל ביותר בערב שבת, כשמחמת לחץ ההכנות עלולים להגיע לקפידות, לכעסים ולעלבונות. דווקא אז, יש להתאמץ בכל הכוח בשמירה על המידות הטובות, ובהתגברות ובשליטה על המילים היוצאות מפינו.
"רבי שבתאי הסבלן" היה יהודי תמים, שכונה בפי הבריות בשם זה על שם הסבלנות שהיתה בו. כגודל יראת השמיים שלו כך היו מידותיו הטובות, ומעולם לא נתן להן לבוא זו על חשבון זו.
בהתקרב ליל פסח שררה בביתו התרגשות רבה. כבכל שנה הקפיד רבי שבתאי על הידורי כשרות מרובים, ורכש מצות מהודרות במחיר מלא. שולחן הסדר בביתו נערך מבעוד מועד בכלים מפוארים, כלי כסף וגביעים נוצצים – "תערוך לפני שולחן"… שולחן של בני מלכים, כפשוטו ממש.
כשהלך להתפלל ערבית, נכנסה הרבנית לסלון. ברגע אחד של חוסר שימת לב נתקלה רגלה במפה הארוכה. השולחן התנדנד מעט בחוסר יציבות, ובן רגע נפלו כל הכלים שהיו עליו, והתנפצו בקול רעש גדול… בקבוקי היין היקרים נשברו, ותוכנם נשפך על המצות היקרות והמהודרות, שהתפזרו בשלוליות ונרטבו כליל.
לא חלף זמן רב, ורבי שבתאי שב לביתו. המחזה שנגלה לנגד עיניו לא היה מרנין, בלשון המעטה, והוא פרץ בבכי. אך במקום שיוציא מפיו האשמות כלפי אשתו, הוא התאונן על עצמו שעוונותיו גרמו לכך, ולא באה לו עוגמת הנפש הזו, אלא משום שלא עשה את כל מעשיו לשם שמים.
הוא לא נח ולא שקט, עד שסיים: "הוי, כמה ציערתי את אשתי הצדקת, בכך שגרמתי לה את עוגמת הנפש הזאת", ובכך הצליח לעודד ולהרגיע את הרבנית…
במקום להפוך את האירוע לזירת התגוששות, שבה הכל יוצאים פצועים ושותתים דם, הוא נטל את כל האשמה על עצמו, וזקף את קומתה של אשתו. השטן, אשר כבר כמעט חכך את ידיו בהנאה על הצלחתו, נאלם דום והסתלק לו בבושת פנים.
זהירות מכעס וממחלוקת ותיקון עצמי עד רכישת מידות נעלות ומופלאות, הם השאיפה שאותה עלינו להציב לעצמנו בעבודת ה'.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')