כתובות סב
מדוע הגאון רבי ישראל יעקב פישר בחן כל תלמיד ותלמיד בפני עצמו?
חלש דעתה אחית דמעתא מעינה, הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה
רב רחומי היה מתלמידיו של רבא, והתייגע בתורה בבית מדרשו שבמחוזא. שלא כמו בימינו, שהאברכים שבים לבתיהם לסעוד יחדיו את ארוחת הצהרים או מגיעים מהכולל בערב, רב רחומי היה שב לביתו רק אחת לשנה, בערב יום כיפור, ורעייתו היתה ממתינה לו בציפייה דרוכה.
שנה אחת, בערב יום כיפור, התייגע רב רחומי על תלמודו, וקושי הסוגיה השכיח ממנו את היום והתאריך. הוא שקע בלימוד ושכח לבוא הביתה. אשתו ישבה בביתה, מצפה בכליון עיניים לבעלה התלמיד חכם, ולחשה לעצמה: "הנה, כעת הוא מגיע, הנה כבר בעלי יגיע", אך לשווא. רב רחומי לא הגיע.
דמעות זלגו מעיני האישה הכואבת ורב רחומי נפטר.
מן השמים לא יכלו לראות את האישה מצטערת, ורב רחומי נפטר לבית עולמו, בגלל דמעותיה של עזרתו. (כתובות סב, ב).
כולנו מכירים את המסר החד שביאר וחידד כאן רבי חיים סטוצ'ינר זצ"ל, אך אי אפשר שלא לשוב ולשנן אותו.
וכך שאל רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל: והלא האשה תבכה כעת הרבה יותר, לאחר שבעלה נפטר?! הרי הדמעות ייגרו מעיניה פי כמה וכמה כעת, כשבעלה עזבה למנוחת עולמים. אם כן, מדוע דמעותיה של ערב יום כיפור פעלו שבעלה הצדיק ימות לבית עולמו?
והשיב רבי חיים זצ"ל: הרי לנו שדמעות של השני הם אש. ה"בין אדם לחבירו" הוא אש, וכשאש דולקת- נשרפים.
כשבאו קבוצות תלמידים להיבחן אצל הראב"ד הגרי"י פישר זצ"ל, בעל שו"ת "אבן ישראל", בחן הרב כל
תלמיד ותלמיד בפני עצמו, בעודו יושב עם כל אחד בחדרו הפרטי והשאר ממתינים בחוץ לתורם.
הבחינה ארכה זמן רב, ומקורביו שאלוהו, מדוע אין הוא בוחן את כל הנבחנים יחדיו, כפי הנהוג בבחינות שכאלה.
השיב להם רבי ישראל יעקב פישר: "אם אבחן את כולם ביחד, יתכן שאגרום בושה לאלו שלא יידעו להשיב על שאלותי. לכן אני מעדיף לבחון כל נבחן לבדו, בפני עצמו, למרות הזמן הרב שהדבר גוזל ממני משעות לימודי הפרטיים. אך כך אני יודע שאני שומר על כבודם"…
והוסיף הגרי"י זצ"ל למקורבו: "דע לך, שצריך מאוד מאוד להיזהר בעניינים שבין אדם לחברו. אני מביט ארבעים שנים לאחור, ורואה שכל מי שפגע בשני, לא נוקה ממידת הדין!"
(הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א)