הסיפור המיוחד שלפנינו התרחש עם הרב חיים זאיד שליט"א בתחילת חודש אלול ה'תשע"ו. יש בו כדי ללמדנו כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם.
התארחנו בשבת סמינר במירון אצל רשב"י הקדוש. כל מי שהיה פעם בשבת במירון יודע כי במוצ"ש יש נהירה של מאות אנשים לעבר האוטובוסים חזרה למרכז. יש לחץ אדיר. כולם עייפים אחרי השבת ורק רוצים לחזור לבית מהר ככל האפשר. אני ואשתי הגענו במוצ"ש לתחנה שהיתה מלאה באנשים. עלינו במהירות לאחד האוטובוסים. התישבתי ברוגע אחרי כל הלחץ הרב שהיה למטה. כעת רק רציתי לנוח כל הנסיעה.
לפתע אשתי מסמנת לי בידה: "תראה, מה יש שם ברצפה". היה זה מפתח ששכב על רצפת האוטובוס. מיד הבנתי כי יש יהודי מסכן שאיבד את מפתחות ביתו. כאשר הוא יגיע לבית בשעה מאוחרת, הוא יגלה לאכזבתו כי הוא לא יכול להיכנס לבית. כמה צער יהיה לו באותו רגע.
'איזו מצוה גדולה נפלה בחלקי, מצוות השבת אבֵדה' – חשבתי, אבל היצר התחיל ללחוש באוזני: 'עזוב, עד שעלית לאוטובוס. שב תנוח בכיסא. מה, עכשיו תתחיל לשאול את כולם ולחפש למי נפל המפתח?'
לאחר התלבטות לא קלה, החלטתי כי לא אפספס מצווה כה גדולה. עברתי בין כל הנוסעים ושאלתי: למישהו נפל מפתח? כולם הביטו במפתח, אבל אף אחד לא ענה. הבנתי כי כעת עלי לרדת מהאוטובוס ולעבור לשאר האוטובוסים, כדי לברר של מי המפתח.
נהג יקר, חכה לי בבקשה חמש דקות. אני רק רוצה לשאול של מי המפתח ואני כבר מגיע… הנהג היה מאוד עצבני. הוא השיב לי בצעקה: "שב מהר במקום שלך ואל תעלה לי את העצבים. אני נוסע", אמר והתחיל להתניע.
תבין, יש פה מישהו שנפל לו מפתח. לא יהיה לו איך להיכנס לבית, התחננתי בפניו. הנהג ענה כי זה לא מעניין אותו. אשתי התחננה אלי: "חיים, תשב. האוטובוס לא יחכה לך. אני לא רוצה לנסוע לבד". אל תדאגי, עניתי לה, אני מבטיח לך שהוא לא יסע. מילה שלי. אני מוסר נפש למען המצווה, ואת תראי שלא אצטער בגלל כך.
הנהג ששמע אותי, התעצבן יותר ואמר: "רק תעֵז. איך שאתה יורד, אני מיד נוסע". אדוני, תפסיק להתעצבן. אני אומר לך, אתה תראה איך שאתה לא נוסע", אמרתי וירדתי. 'מעשיית מצווה לא מפסידים לעולם', חשבתי לעצמי.
נכנסתי לאוטובוס הראשון והכרזתי: למי אבד מפתח של הבית? כשאני מראה אותו בידי. אף אחד לא ענה. ירדתי מהאוטובוס הראשון ועברתי לאוטובוס שאחריו. גם שם המאבד לא נמצא. כך עברתי שמונה אוטובוסים! אחד אחרי השני, עד שהגעתי לאחרון. נכנסתי ושאלתי שוב.
לפתע אדם מבוגר מאוד צעק לי: "תראה לי את המפתח. זה שלי! איפה מצאת את המפתח שלי?" שאל בבהלה. סיפרתי לו כי מצאתי אותו באוטובוס מספר 0. הוא נזכר כי בהתחלה עלה לאוטובוס הזה, אבל כשראה שהאוטובוס לא מגיע למקום מגוריו, ירד ועבר לאוטובוס שבו הוא נמצא.
"אין לך מושג, איזה חסד עשית איתי", הזקן אמר, "אני אלמן שמתגורר בירושלים. אין לי משפחה ולא קרובים. אם הייתי מגיע לביתי בלי מפתח, הייתי נשאר זרוק ברחוב". הוא חיבק אותי באושר ואמר: "אני מברך אותך שתמיד כשתאבד דברים יחזירו לך אותם". צחקתי בליבי, וכי זו – ברכה? הלוואי ולא אאבד בכלל דברים.
רצתי מהר למטה לעבר האוטובוס שלי. הייתי המום כל האוטובוסים נסעו – חוץ מהאוטובוס שלי. הייתי מאושר, לא פספסתי את הנסיעה! עליתי לאוטובוס, ניגשתי בחיוך לנהג ואמרתי: חזרתי. אתה רואה? ידעתי שאתה תחכה לי עד שאסיים את המצווה.
"יש לך מזל שהזקנה הזאת 'תקעה' אותי פה", הנהג אמר בעצבים ויאוש, כשהוא מצביע לעבר אישה מבוגרת עם סלים שעמדה מולו. התברר, כי בדיוק כשירדתי מהאוטובוס, זקנה מרוקאית לאוטובוס עלתה ואמרה: "אני צריכה לנתניה". הנהג השיב לה: "גברת, זה אוטובוס שנוסע לבני ברק, לא – לנתניה". הזקנה לא ירדה ואמרה: "תקשיב ילד, אתם תחבורה ציבורית ועליכם לשרת את הציבור. אני רוצה לרדת בנתניה מובן?!" – הנהג התעצבן עליה והורה לה לרדת מיד. היא המשיכה לסרב. גם הפקח שניסה להתערב לא יכל עליה.
אמרתי לנהג: היא נשלחה משמים לעכב אותך. כעת תראה איך היא תרד. פניתי לזקנה בעדינות והסברתי לה כי אנחנו נוסעים לבני ברק. כשראיתי שהיא לא מוותרת, נתתי כסף לפקח וביקשתי שיסדר לה נסיעה לנתניה. הפקח ביקש מנהג שהיה בצפת ונסע לנתניה, שיעבור דרכם. אותו נהג עשה זאת. הזקנה, שראתה כי השגנו לה אוטובוס, הודתה לי מכל הלב וירדה עם הסלים.
רגע לפני שהנהג התחיל לנסוע, יהודי עלה לאוטובוס ושאל: "של מי המזוודה הזאת?".
הבטתי בה ונדהמתי: זה שלי! תפתח אותה. פתחנו וראינו שם את חפצי עם המפתחות של הבית. איך זה הגיע אליך?! הרי זה היה בתא המטען? הוא השיב: "ירדתי להביא משהו מתא המטען ואני רואה מזוודה על הכביש. כנראה שנפלה מרוב הלחץ".
שמחתי וראיתי את ישועת ה'. כמו שעשיתי מצווה במסירות והחזרתי את המפתח, כך ה' החזיר לי את המפתח שלי!
(פניני עין חמד)