הרב אליהו לפין שליט"א, מרבני ישיבת מיר
כשאיננו מעכלים את עוצמת שטיפות המוח והנדוס התודעה שעקפו או עיקרו את מנגנוני החשיבה העצמית של ציבורים ענקיים באוכלוסיית העולם – ולפעמים גם את שלנו – אסור לנו להישאר אדישים מבלי לנסות ולפצח את סוד עוצמתו של הכוח הזה ולהבין עד כמה הוא משמש ככלי של חיים ומוות גם בחיינו האישיים.
הרי אם אנשים היו יודעים כמה הם שקופים, אם רק היו מבינים עד כמה התגובות שלהם חושפות את צפונותיהם לעיני כל, היו עוצרים לפני המשפט הראשון שקופץ להם, ומנסים לעדן את התגובה האופיינית שלהם, מבלי שתסגיר את מה שמתחולל בליבם פנימה.
וכי היכן נעוץ ההבדל בין האנשים שתמיד יש להם מילה טובה לומר, לבין אלו שכל מילה שניה שלהם היא ביקורת, אם לא במסתרי הנפש? הרי ההבדל בין אלו שיודעים לשמוח כשלשני טוב, לבין אלו הבטוחים שהוא לקח להם את שמגיע להם הוא שיקוף תבנית אישיותם.
כי בעוד שהפעולות של האדם מגלות את כישוריו והיצירות שלו מלמדות על נטיותיו, הדיבורים שלו לעומת זאת הם ביטוי החיים בעצמם – האדם מדבר את מה שהוא, את מי שהוא.
2
כשהם מעמידים את בלעם לעומת אברהם, המקלל הגדול לעומת המברך הגדול – והיה ברכה, ונברכו בך כל משפחות האדמה – חז"ל מראים לנו כי הדיבורים מאפיינים את המהות, את הפנימיות; "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע."
הדיבורים הטובים של אברהם הם גילוי המהות שלו – שמח בחלקו, מואס בתאוות, עניו ושפל רוח. בעוד שהקללות של בלעם מספרות על אדם תאב לממון, צר עין וגאוותן.
המשוואה פשוטה: מי ששמח במה שחננו ה' ומואס בכל מה שאיננו רצון ה' הוא האיש שמבין שבעצם הכול מחובר למעלה, וכל אחד עושה את החלק שלו במערכה הגדולה, לכן הוא שמח בטובות שה' משפיע לאחרים והוא גם מבקש עבורם את כל הטוב. עינו אינה צרה ומבטו לא ביקורתי, ראייתו חיובית כי הוא נמצא עם עצמו במקום חיובי.
אבל האיש שמנתק בין שמים לארץ, שתופס את הדברים בחיצוניות שלהם ולא מחבר אותם למקום שהם אמורים להוביל, לעולם תאוותיו לא יודעות שבעה ותמיד יהיה לא מרוצה ממה שיש לו. אז איך ישמח כשלשני יש ולו אין? המבט שלו וממילא גם הדיבורים שלו יהיו ביקורתיים כאשר כל כולו מתפלש במדמנת הביקורתיות.
3
מדוע באמת הדיבור כה מאפיין את האדם ומה סוד כוחו גם לעצב אנשים אחרים?
מהר"ל מסביר כי כוח הדיבור מבטא את עצם החיים "ויהי האדם לנפש חיה – ותרגומו – רוח ממללא" (רוח מדברת), ואילו המתים נקראים "יורדי דומה" – לשון דממה. ובמקום אחר מסביר כי מהותם של חיים הם נביעה פנימית – כמו מעיין מים חיים – לכן חיים אמיתיים ונכונים הם רק אם האדם חי את חייו שלו, ומוציא לפועל ולגילוי את עמקי חיותו, ולא מקבל את החיים שאחרים מעצבים ומעמידים.
למדנו מדבריו כי הדיבור הוא נביעת החיים עצמם ובאמצעותו מתגלית עומק חווית החיים של האדם, צורת תפיסתו את החיים והבנתו את העולם. אלא שזה לא נעצר כאן, הנביעה הזאת איננה מסתיימת באדם עצמו אלא נוגעת גם בכל מי שמושפע ממנו.
חז"ל גילו לנו כי ביכולת האדם להעמיד תולדות בכוח דיבורו כשם שהוא מעמיד תולדות מגופו – כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו – ובדברי פיו יכול האדם לבנות ולהוליד, ולהעמיד פירות כדמותו וכצלמו. ולעומת זה יכול האדם לגלות בדיבורו את כוח ההרס שבקרבו, את הניתוק ממקור החיים, ולהשתמש בכוח האדיר הזה כדי להרוס כל חלקה טובה.
ניצבים הם זה לעומת זה, אברהם הנקרא 'אב המון גויים' המעמיד תולדות בכוח הדיבור שלו, כשעיצב את אישיותם ובנה את עולמם של הבאים בצילו. בלעם לעומתו בא עם כוח דיבורו לקלל ולעקור אומה שלימה.
4
אפשר להיות מתלמידיו של אברהם, לדבוק במידותיו ולהשתמש בכוח הדיבור כדי לבנות ולנטוע. כשיהודי יונק ממעיין החיים הפנימי שלו ומחובר לשורש חייו, הרי הוא מוצא כדי סיפוקו ונפשו טובה עליו, וכיון שכך, רואה הוא בכל הסובב אותו רק טוב, וכל דיבוריו חיוביים ונעימים.
אבל אפשר גם להיות מתלמידיו של בלעם, עם עיניים גדולות ונפש חלולה, ולייצר כל היום שיח ביקורתי, להתנשא בגאווה על כל מי ששונה ולהרעיל את העולם בארס של דיבורים שליליים, להנדס אותו להשקפת חיים מעוותת כמו דור המבול, כאז כהיום.
הדיבור הוא שיקוף מוחלט, כשאדם פותח את הפה הוא מגלה לכולם מי הרב שלו – אברהם או בלעם. אבל אדם לא חי לבדו, ולכן העסק הזה יותר חמור: אין דבר כזה סתם לזרוק מילה, להנפיק משפט ללא מחשבה – כל דיבור הוא מסר, כל מילה היא אמירה. בכוח הדיבור הזה אפשר לבנות עולמות, לעודד ולטעת תקווה, ובאותה מידה הוא עלול להחליש, לזעזע, וגם להחריב ולכלות.