כתובות כז
כיצד התיר הנודע ביהודה יין שנולד בו ספק של יין נסך?
המוציא מחברו עליו הראיה
ולא תגנוב (ה, יז).
בספר דברי אש מובא: מעשה על יהודי עני תושב העיר פרג, שלא מצא כדי מחייתו ונסע להונגריה כדי למצוא פרנסה. לאחר זמן, החליט הלה לשוב אל משפחתו בפרג ובאמתחתו הכסף אשר חסך במהלך עבודתו. הזדמן לפניו סוחר יהודי מפרג שהגיע להונגריה לקנות יין והלה ביקש את רשותו של הסוחר להצטרף אליו בעגלתו חזרה לפרג. הסכים הסוחר והעני עלה על עגלתו בדרכם חזרה.
העני אשר חשש לצרור כספו אשר עמל עליו זמן כה ממושך, טמן אותו בסתר באחת מחביות היין ונתן בה סימן. כאשר הגיעו לפרג והעני ביקש להוציא את כספו ממקום מחבואו, גילה לתדהמתו שהחבית ריקה, הכסף איננו וכל עמלו ירד לטמיון.
בבכי וצעקות הוא פנה אל הסוחר העשיר ותבע ממנו את כספו, אך הלה הכחיש מכל וכל, ועוד טען נגד העני כי הוא כפוי טובה ומשלם רעה תחת טובה על אשר נאות להסיעו בעגלתו.
תבע העני את הסוחר אל רב העיר, בעל ה"נודע ביהודה", והעשיר מכחיש מכל וכל. אמר לו רבינו: הנה ודאי הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה" ואי אפשר לחייב אותך להשיב את הכסף בלי ראיה. אבל לענין איסור והיתר, ודאי צריך לחשוש לדברי התובע הטוען שהטמין את הכסף באחת מחביות היין. וכיון שאתה לא נטלת אותו, אם כן בוודאי שהגוי בעל העגלה הוא אשר חיפש את הכסף בין החביות ומצאו ולקחו. אם כן כל יינך הוא יין נסך ואסור בשתיה.
מששמע העשיר את פסק הרב, חפו פניו, כי נגרם לו הפסד עצום באיסור היין. הוא נכנס עם הרב לחדר אחר והודה בפניו כי הוא אשר גנב את כספו של העני. אך רבינו השיב לו: הרי אין אדם משים עצמו רשע ואיך אוכל להאמין לך שאתה גנבת. אדרבה, מסתמא לא אתה גנבת אלא הגוי ואם כן כל יינך נאסר. אך הסוחר הוכיח לרב בסימנים מובהקים שהוא הוא הגנב.
חרץ הרב את דינו פסק שאם ישבע בבית הכנסת בפני קהל ועדה, שהוא אשר גנב את הכסף, או אז יאמין לו ויתיר את היין. הסוחר במר נפשו, הוצרך לקבל את הפסק, להשיב את הכסף לעני ועוד לשלם קנס שחייבו הרב.