לֹא תִּגְנֹבוּ (י"ט י"א)
האיסור לגנוב הוא אף כשאין מתכוון לגנוב, אלא לצער חברו ולהשיב לו הכסף אח"כ, וכן אם נגנב ממך חפץ ומצאתו ברשות הגנב – אל תגנוב את שלך, אלא עמוד עליו ותוציאו בדין, שלא תיראה עליו כגנב.
הרב מבריסק זצ"ל היה אומר, שהגנבים, מלבד מה שהם רשעים – הם גם שוטים, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, וא"כ אם נגזר עליהם שיהיה להם כך וכך כסף – הרי זה יכול לבוא אליהם גם בהיתר, ולמה להם להסתכן ולהרוויח את הכסף באיסור?! וביסוד זה ענה הגרי"ז מבריסק זצ"ל לאדם אחד ששאל על הגמ' "מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט", לכאורה הגנב יש לו יותר ממה שנגזר עליו בר"ה, שהרי מרוויח מעצמו מה שלא נגזר עליו, ומהו שאמרו שכל אדם מזונותיו קצובים ואינו יכול להוסיף ממה שנגזר עליו? א"ל הרב, אין הדבר כן, אלא הפירוש בחז"ל הוא כך, על כל אדם נגזר להרוויח סכום מסויים במשך השנה, אולם באיזה דרך הוא יקבל, זה תלוי בו, אם האדם ינהג כשורה, הרי המזונות יגיעו אליו בדרכים טובות וכשרות, ואם לא ינהג כשורה, מזונותיו יכולים להגיע גם בדרכים שאינן כשרות.
שלא יקלל לשום אדם, כדי שלא ייענש על ידו ותחזור לו הקללה
לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (י"ט י"ד)
מובא ב'שפתי כהן', דהכתוב בא להזהיר את האדם שלא יקלל לשום אדם, כדי שלא ייענש על ידו ותחזור לו הקללה, וכמו שמצינו שלבן טען שגנבו לו את הע"ז שלו, ויעקב עונה לו 'עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה', ומאותה קללה מתה רחל, ולפי שהייתה קללת חנם – חזרה ליעקב. ולכך נתקצרו ימיו מחיי אביו 33 שנה, כמניין יחיה. וע"כ אומר הכתוב 'ולפני עור לא תתן מכשול', כי כשפותח פיו לקלל – מיד מקבלה השטן ומשטין בה, וע"ז הזהירו חכמינו בגמ' . שלא יפתח אדם פיו לשטן. (ולפני עור – הוא השטן שנקרא עור, והוא היפך סגי נהור, לפי שהוא כולו מלא עיניים). ואם יקללך אדם, לא תשמע לו, ותעשה עצמך כחרש שלא שומע.
טעם איסור כלאים, מפני שכל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה
שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (י"ט י"ט)
כתב ברבינו בחיי: טעם איסור כלאים, מפני שכל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה. וכל אחד ואחד נברא למינו, כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהיה כל אחד ואחד למינהו. ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינים, הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית. והוא עושה היפך רצון ה' שרצה להבדיל בין המינים. וכאילו מראה עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו, והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד מינים מחודשים על כל מה שברא חי העולמים, ואיסור החרישה בשור וחמור ג"כ נמשך אחר טעם זה כי מנהג עובדי האדמה אחר חרישתם שיביאו הצמד לרפת אחת ויבואו לידי הרכבה להוליד מינים זרים משונים בתולדות להכחיש מעשה בראשית.
הוא עלה על סולם, פרש את הבד על הקיר, ולפתע שמע קול צעקה נוראה ומיד לאחריה קול התנפצות כוס. הוא ירד בזריזות מהסולם וניגש אל הקשישה: "מה קרה, מדוע את בוכה? הכוס נשברה? מאום לא קרה!"
"קדושים תהיו" – סיפור
את הסיפור הבא סיפר רבי צבי רפפורט שליט"א, תלמידו של רבי שלמה וולבה זצ"ל: בירושלים פועל מכון 'נר לאלף', המכשיר פעילים ורבנים ושולחם לתפוצות יהודיות ברחבי העולם.
הרב מאיר רובינשטיין (שם בדוי), האברך עליו נסוב הסיפור, התבקש ע"י מנהלי המכון לנסוע ל"ברונקס" שבמנהטן. אזור זה היה מאוכלס בעבר ביהודים שהגיעו לארה"ב לאחר מלחמת העולם הראשונה, אך במשך הזמן הצעירים עזבו את המקום ונותרו בו רק הזקנים. הוא התבקש להגיע למקום כדי להחיותו מהעזובה הרוחנית שפשתה בו… לאחר שהגיעו הרב רובינשטיין ורעייתו לארה"ב, הביאו אותם יהודי המקום אל בית הכנסת, שם אמור רבי מאיר לכהן כרב בית הכנסת.
כאשר נכנסו למקום, נדהם ונחרד רבי מאיר מרמת ההזנחה והעזובה במקום. את המקום הזה הוא צריך להחיות! חשב בלבו… זה היה חודשיים לפני פורים, והוא הגה ברעיון כי ישפץ את בית הכנסת, ולאחר מכן יעשה פרסום גדול ויזמין את הציבור לפתיחה המחודשת של בית הכנסת בפורים, בקריאת המגילה, ואז יארגן בבית הכנסת שיעורי תורה ועוד.
בעלי מלאכה שהוזמנו למקום עשו עבודה נפלאה. הם ניקו וציחצחו את המקום עד שהגיעו לתוצאה נפלאה: המקום זרח ביופיו! העבודות הסתיימו כשבועיים יום לפני חג הפורים. בימים אלו ירד בארה"ב שלג כבד במיוחד. במשך 3 ימים ירד השלג, ונערם ברחובות לגובה של כמעט 2 מטרים. התושבים היו תקועים בביתם והמתינו להגעת הרכב שמפנה את השלג. הרב מאיר שהה אף הוא בביתו, כאשר כל מחשבותיו נתונות למצבו של בית הכנסת הישן.
לאחר שהשלג נמס, משהגיע רבי מאיר לבית הכנסת, חשכו עיניו. את פניו קידם ריח של טחב, ורטיבות רבה נראתה בבירור מעל ארון הקודש. השלג שנמס חדר דרך הקירות וגרם לכתם רטיבות ענק ומכוער בקיר המזרח. רבי מאיר מיהר להזעיק את הצבעי שאך זמן קצר קודם לכן צבע את המקום, אך משהגיע הלה למקום הסביר לרבי מאיר כי את הקיר לא ניתן לצבוע כרגע. יש לאפשר לו להתאוורר ולהתייבש עד הקיץ, ורק אז ניתן יהיה לצבוע אותו. רבי מאיר המאוכזב לא ידע את נפשו. בעוד שבועיים אמור להתקיים טקס חניכת בית הכנסת המשופץ! בדרכו הביתה נתקלו עיניו בחנות המעמידה למכירה מציאות וחפצים משומשים מ'יד שניה'. בכניסתו לחנות צד את עיניו קטיפה בד גדול בגוון זהוב, ועליו רקמת 'מגן דוד'. לצד המגן דוד היו רקומות האותיות EBG. הוא החליט לרכוש את הבד ולתלות אותו על קיר בית הכנסת באופן שיסתיר את הכתם המכוער שעל הקיר.
שמח וטוב לב יצא רבי מאיר מהחנות, ונסע ישירות לבית הכנסת. בתחנת האוטובוס הסמוכה למבנה בית הכנסת ראה רבי מאיר אשה מבוגרת בעלת מראה יהודי. היא התקדמה בזריזות בעזרת מקל הליכה לכיוון אוטובוס שהתקרב לתחנה ונקשה על דלתו, אך הנהג התעלם ממנה ומיהר לנסוע, מותיר אותה המומה ועזובה. רחמיו של רבי מאיר נכמרו על האשה. הוא עצר לידה ושאל אותה: "לאן את צריכה להגיע, גברת?" – "לניו ג'רסי", השיבה. לפחות שעה וחצי נסיעה… "מתי אמור להגיע האוטובוס הבא"? שאל רבי מאיר -"בעוד שעתיים"', השיבה האשה. "ומה תעשי בינתיים?" התפלא -"אחכה לו", השיבה האשה בפשטות. "בחוץ, בכפור???" נחרד רבי מאיר "לא כדאי לך! אני פה הרב של בית הכנסת. את יכולה לחכות בפנים. המקום חמים ואני אכין לך כוס תה חם". האשה השתכנעה ונכנסה לבית הכנסת. רבי מאיר נטל כוס זכוכית והכין תה חם, ומיד פנה לתליית הבד שקנה. הוא עלה על סולם, פרש את הבד על הקיר, ולפתע שמע קול צעקה נוראה ומיד לאחריה קול התנפצות כוס. הוא ירד בזריזות מהסולם וניגש אל הקשישה: "מה קרה, מדוע את בוכה? הכוס נשברה? מאום לא קרה!" אך לפתע הבחין כי האשה כלל לא מסתכלת על הכוס המנופצת. היא הביטה כמהופנטת על בד הפרוכת שנתלה זה עתה על הקיר. "מנין יש לך את הבד זה? רקום עליו EBG, הוא שלי!!! לפני 35 שנה נתתי את הבד הזה לבעלי, אך אז הפרידו ביננו הנאצים ימ"ש בשואה. זה שלי!!" האשה מיררה בבכי ולא יכלה להירגע.
רבי מאיר שאל אותה בעדינות האם תרצה שיוריד את הבד ויחזיר לה, אך היא סירבה. העדיפה שיישאר בבית הכנסת. רבי מאיר החליט לקחת את האשה הנסערת ברכבו לביתה שבניו ג'רסי, והבד אכן נותר בבית הכנסת. ימים חלפו וחג הפורים הגיע. ציבור גדול הגיע לבית הכנסת. היתה הצלחה אדירה! לאחר קריאת המגילה הוגש כיבוד כיד המלך והשמחה היתה גדולה. רבי מאיר חילק דפים שעליהם מודפסים זמני השיעורים, לחץ את היד של אחרון הבאים, וסוף סוף יכול היה לסגור את הדלת. לפתע, הגיע לאוזניו קול בכי. הוא התקדם לכיוון הקול וראה יהודי זקן, מבאי בית הכנסת, ראשו בין כפות ידיו והוא ממרר בבכי. הוא ניגש את הזקן ושאל בעדינות: "מה קרה לך?" הזקן הרים את ראשו, הצביע על הפרוכת וצעק בקול מר כשעיניו דומעות: "זה שלי!!!" "אשתי נתנה לי את זה לפני 35 שנה, ולאחר מכן הפרידו בינינו הנאצים ימ"ש בשואה. הפרוכת הזו שלי, מנין יש לך את זה???" רבי מאיר הצטמרר, לא ידע כיצד להרגיע את הזקן. הוא פנה אליו ואמר: "רציתי לספר לך שהיה עוד מישהו שהתעניין בפרוכת הזו. היית רוצה לפגוש אותו?"" -"כן, אני מעוניין" השיב היהודי. רבי מאיר לקח את הזקן ברכבו לניו ג'רסי, ומשהגיעו – ביקש ממנו להמתין ברכב. הוא נקש על דלת אחד הבתים, והנה הקשישה פתחה לו את הדלת. היא הופתעה עד מאד לראותו, ולשאלתה מה הוא עושה כאן, השיב: "פגשתי היום מישהו נוסף שהתעניין בפרוכת. הוא נמצא כאן. האם תחפצי לדבר אתו?" "כן, למה לא?" השיבה הקשישה. היא התיישבה על הספה והמתינה לבאים. לאחר דקות ספורות נכנסו רבי מאיר והיהודי הקשיש אל החדר. האשה תלתה עיניים משתאות בבאים, ולפתע נשמעה צעקה מפיה. היא קמה מהספה, וקראה בקול לא לה: "משה!!!!" הזקן הביט בה, ולפתע צעק: "בלה!!!", הם התקרבו זה אל זו, מתייפחים בהתרגשות, ונעצרו. כך עמדו זה מול זו, לאחר 35 שנות נתק, כשרק ציווי התורה "…לא תקרב" מפריד ביניהם. מי כעמך ישראל גוי קדוש בארץ, אשריכם ישראל! (אמונה שלמה)
חידות לפרשת השבוע:
היכן נרמז בפרשה מה שנאמר במשנה באבות 'בן חמש שנים למקרא'?
מה הקשר בין האיסור שנאמר בפרשה 'לא תאכלו על הדם' ליוה"כ?
מה הקשר בין המצווה להדר פני זקן, לאיסור להונות גר?
איזו ע"ז היתה הדרך לעשותה ע"י איש ואשה ביחד?
על איזה דבר בפרשה אמר בן עזאי שיש כלל גדול מזה?
מהיכן נלמד בפרשתנו שיש מצווה להצדיק עליו את הדין ולומר על דבר רע 'ברוך דיין האמת'?
מדוע נקטה התורה את האיסור לקלל אדם מישראל דווקא על חרש ולא על מום אחר?
תשובה לחידה א. כתב ה'אור החיים' (מקורו מהמדרש תנחומא קדושים י"ד) עה"פ 'שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית קדש הילולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריה', דהכוונה, על הבן הקטן 3 שנים יהיו אטומים שלא יצא מהם צפצוף תורה של פרי מאכל, דעד 3 שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית שמתחיל לדבר ילמדו לומר 'תורה ציווה לנו' ו'שמע ישראל' ,וזהו שנא' 'קדש הילולים לה", 'ובשנה החמישית תאכלו את פריה' – זהו שאמרו 'בן חמש שנים למקרא' – דמאז צריך ללמדו תורה.
תשובה לחידה ב. איתא בגמ' (סנהדרין ס"ג וכ"פ הרמב"ם): סנהדרין שהורגים את הנפש אין טועמים אותו היום כלום, שנא' 'לא תאכלו על הדם' כלומר – לא תאכלו על המתחייב דם להיהרג, וכתב ב'באר מים חיים' דמצא שזהו אחד הטעמים שגזרה התורה להתענות ביו"כ, שאם על נפש אחת מישראל נאסרו הסנהדרין מלאכול, כ"ש לאכול ביו"כ שכל נפשות העולם נידונים בו. וכן כתב 'רבינו בחיי' שמטעם זה ציוותה התורה להתענות ביו"כ דהוא יום הדין לדיני נפשות, כדי שלא תטרידנו אכילתו מלמצוא חפצו בדרכי התשובה והסליחה, דאם בנפש אחר הוא מוזהר מ'לא תאכלו על הדם', ק"ו שיש לו להיזהר בנפש עצמו שלא יפשע.
תשובה לחידה ג. כתבו ה'אבן עזרא' והטור דלכך נסמך איסור הונאת גר אחר מצוות הידור פני זקן, לומר לך, כשם שאני מצווה אותך להדר פני זקן, שהוא תש כח, כך אני מצווה אותך על הגר שלא להונותו מפני שהוא בארצך והוא תש כח. והרלב"ג כתב טעם הסמיכות, דכשם שציוותה התורה לתת כבוד לאנשים שראוי להם מפני החכמה והישישות, כך ציוותה התורה שלא לבזות האנשים שתלויה מאחוריהם קופת שרצים.
תשובה לחידה ד. כתב ב'ילקוט ראובני' (בשם מגילת סתרים) דעניין אוב ומעשיו צריך איש ואשה שיעמדו על הקבר אחד בראשו ואחד ברגלו, ובאמצע יש להם קשקש ואומר השבועה הידועה להם ומקשקשת האשה, והאשה רואה והאיש נשאל ואומר עתידות, ומפני זה נא' בפר' אוב וידעוני 'איש או אשה כי יהיה בהם אוב' לפי שנגמר הדבר ע"י שניהם.
תשובה לחידה ה. בתורת כהנים עה"פ 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה, ישנו מאמר נוסף מבן עזאי – דישנו כלל גדול מזה – 'זה ספר תולדות אדם', וביאר ה'חפץ חיים' דמצד הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' הייתי אומר דאדם שהוא בזוי יכול לומר לעצמו 'גם אני אבזה את חברי מפני שאיני מקפיד שמבזים אותי' אבל מהפס' 'זה ספר תולדות אדם', שמוזכר בו 'בדמות אלוקים עשה אותו' למדים כלל גדול מזה, כי את מי אתה מבזה – את חברך שהוא בדמות דיוקנו של מקום.
תשובה לחידה ו. כתב ה'מושב זקנים' עה"פ 'בצדק תשפוט עמיתך' – אם באה עליך מידת הדין, מצוות עשה להצדיק עליך את הדין, וזהו 'תשפוט את עמיתך', דהיינו הקב"ה, ולברך 'ברוך דיין האמת' ובאותה שעה הקב"ה מתפאר למלאכי השרת, ולכן נהגו לומר בקול רם 'ואתה צדיק על כל הבא עלינו'.
תשובה לחידה ז. כתב ה'כלי יקר' דהנה הדין הוא שאם סימא עינו של אדם – נותן לו דמי עינו, אבל אם חרשו – נותן לו דמי כולו, דהוא כמת, ולפי"ז הייתי אומר שחרש חשוב כמת גם ביחס לקללה, לכך נאמר "לא תקלל חרש", וב'באר מים חיים' כתב בשם ה'ריקנאטי' שידוע כמה גדול כח הדיבור והאותיות כשיוצאות מהפה עושות רושם ופועלות למטה, והטעם שנקט 'חרש' כי החרש חסר לו ג"כ כח דיבור, ומי שחסר מהדיבור מוכן לקבל היזק מן החוש החסר ממנו יותר ממקום אחר, ובשל"ה כתב דמש"כ כאן 'חרש' בא לרמז על הדיין מלשון 'החרש והמסגר' דאמרו חז"ל דלמה נקרא שמם 'חרש' משום שהכל נעשים חרשים כשהם פותחים את פיהם – שאסור לקלל את הדיינים.