מאת: הרב ישראל היימן
"קְדשִׁים תִּהְיוּ" (יט ב)
זה היה באחד מימי ערבי הפסח דהשתא. האפיזודה הייתה זהה לכל שנה… אני יושב בגינה העירונית שנבחרה בקפידה על ידי עוללי הנמרצים וסופר את השעות עד לשעת ארוחת הערב שמשום מה עוברות לאט מהממוצע.
הימים העמוסים ביותר בשנה. קניות, נקיונות, סידורים נמרצים, וכעת במצוות בני ביתי אני עוסק בלהעסיק את ילדי ומשתתף בכך במאמץ המלחמתי לקראת היעד הנכסף – בית נקי לפסח מוקדם ככל האפשר.
לידי יושב אברך יקר שכמוני ממש מנסה להעסיק את זאטוטיו במגוון המגלשות והנדנדות שיש לגינה העייפה להציע, רק שלא כמוני בכלל, אור גדול זורח מפניו. כנגד כל אנחה שלי הוא מפליט נשיפת התפעלות, כל פעם שאני חוזר בגרירת רגלים מעוד נדנוד נמרץ או התפעמות מעושה מתעלול זה או אחר של אחד הזאטוטים אני רואה אותו רץ ממטלה למטלה. כאילו הוא לא עשה קניות כל הבוקר ולא היה ער עד לשעות הקטנות של הלילה, כאילו עור כפות הידיים שלו לא סדוק מאקונומיקה ושאר מרעין בישין הנפוצים בימים אלו, כאילו כל משאת נפשו עכשיו היא להיות כאן בין עשרות עד מאות הילדים המתרוצצים לכאן ולכאן ולקום אינספור פעמים מהספסל…
אני מכיר אותו, הוא מתפלל איתי באותו בית כנסת, ילדיו לומדים עם ילדי באותם מוסדות, אין לו שום דבר מיוחד שאפשר לחשוב עליו, אני מניח שהוא נמצא באותו מצב כמוני, לא ברור לי מה החיות הגדולה שאופפת אותו. לא שאני מתרעם על חלקי ח"ו, אבל אלו ימים סוחטים ומעייפים ועד לרגע זה לא מצאתי פסול בלהיות עייף או חסר כח אל מול המציאות.
שעה ארוכה עברה עד שכמעט וגמלה בליבי ההחלטה שלית דין בר נש!
בשלב מסויים בו ישבנו שנינו על הספסל במנוחה שבין ההתרוצצויות שחתי בפניו את תמיהתי ואת הגיוני ליבי: "וכי אתה לא עובד קשה בימים אלו? מאיפה החיות הזו? מה הכח שמניע אותך?" בכל ליבי רציתי לגלות את הסוד, אולי יש איזו נוסחת פלא שיכולה להועיל גם לי ולילדי?..
האברך היקר שלצידי לא נבהל מהשאלה
האברך היקר שלצידי לא נבהל מהשאלה, ניכר שגם הוא מבין שהתנהגותו אינה שיגרתית. הוא רק טען לי שסיפור קטן עומד מאחורי הדברים והוא מוכן בחפץ לב לספר לי אותו בזמן יותר נוח ובשעה בה המוח והלב יהיו יותר נכונים לקלוט.
בין מנחה לערבית של אחד מימי חול המועד זימנתי את עצמי אל ספסלו של ידידי, "באתי לשמוע את הסיפור", הזכרתי לו.
נכון, הוא הרים את העיניים מהספר בו עסק, פריעת בעל חוב מצווה… הבה ואספר לך.
אינני יודע אם אתה יודע, פתח. בילדותי לא גדלתי כמו ילדי שלי… משפחה מסורתית חמה ותמימה הייתה המצע עליו גדלתי. עד גיל בחרות, היהדות הייתה בשבילי פולקלור נחמד ויפה בו עושים קידוש ואוכלים מצות יושבים בסוכה וצמים בכיפור, כשכל זה לא נוגע לשאר החיים שהתנהלו ללא מפריע בקו מקביל. כלומר יכולנו לשבת בסוכה ולאכול סעודה של חג ראשון כשמוזיקה דולקת באין מפריע או לעשות קידוש ב'שישי בלילה' ולאכול ארוחה שד' ירחם ובשר וחלב משמשים בה בערבוביה…
כל זה היה עד שגיליתי את האור. לא משנה איך והיכן, זה נושא לסיפור נפרד, אבל גיליתי את האור העצום של התורה והמצוות במלוא העוצמה. לקח פחות מחצי שנה עד שאני וכמעט כל משפחתי שהלכו בעקבותיי חזרנו בתשובה שלימה. נכנסתי לישיבה, אחי ואחיותי גם הם עברו למוסדות תורניים מובהקים, אבי שליט"א ואימי לאוי"ט מצאו רב שאיתו הם התייעצו בכל צעד ושעל והבית הפך מהר מאד לבית חרדי לכל דבר ועניין.
למעשה, הסיפור אותו אני רוצה לספר לך מתחיל רק עכשיו. כמעט שנה לתוך החזרה בתשובה כאשר אני כבר עומד לעבור מהישיבה למתחילים בה למדתי לישיבה קדושה וחשובה, מחשבות נוגות התחילו ללוות את ימי ובעיקר את לילותיי. חשתי שאני לא יכול לעשות את הצעד המכריע ולהיכנס סופית לשערי עולם התורה כשקופה של שרצים מאחורי גבי… שנות ילדותי ובחרותי בהם לא ידעתי על מהותם של המצוות ואופן קיומם בהם לא נהגתי על פי רצון התורה בלשון המעטה, הכבידו על נפשי וערערו את מצב רוחי.
בסתר התחלתי לחפש ספרים שמדברים על תיקונים לעבירות ועד מהרה גם מצאתי. לא בדקתי את מהותם של הספרים, את הסמכתם ואת שייכותם לרמתי הרוחנית דאז, כמובן שגם לא התייעצתי עם אף אחד מרבותי, פשוט יישמתי כל מה שקראתי…
לא אפרט כאן את רשימת הסיגופים אותם פירט האברך היקר כדי לא לתת רעיונות לאף אחד… אבל מדובר על דברים שכרוכים בסבל גופני ונפשי.
לא עבר זמן רב עד שחבר טוב שם לב, לא היה קשה לראות שמשהו לא כשורה אצלי, החבר בדק ומהר מאד העביר את הממצאים לראש הישיבה. זה האחרון קרא לי ו'שבר' אותי מהר מאד. סיפרתי לראש הישיבה על הרגשותי ועל המסקנות המעשיות אליהם הגעתי. הייתי מוכן לוויכוח מר בו אני יאלץ 'להכריח' את ראש הישיבה להודות שאין מנוס רק להתנהג כמו שלמדתי מהספרים ההם.
להפתעתי ראש הישיבה לא התווכח
להפתעתי ראש הישיבה לא התווכח. הוא אפילו הסכים איתי בכל ליבו. הוא הסכים שאכן חייבים לתקן את העבר. כשכמעט הבנתי שהוא מרוצה מדרכי החדשה ועל שפתותי כבר עמדה השאלה מתי אני כבר יכול לצאת לגלות רשמית כמו הגאון מווילנא, נעמד ראש הישיבה והוציא חומש מהארון.
הוא סיכם במילים קצרות. אכן, צריך אדם לקדש את עצמו בכל עת, בפרט אם הוא מגיע ממקום שמצריך תיקון, רק שנשאר לנו לברר איך עושים את זה על פי התורה הקדושה. הוא פתח את פרשת קדושים והחל להקריא בדרמטיות.
"וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם."
חז"ל הקדושים שמפרשים את הפסוקים הללו מלמדים אותנו שמי שמתלכלך בעבירות צריך להתקדש ולהיטהר כיון שלא שייך לדבוק בה' יתברך שהוא קדוש בלא להיות קדושים בעצמנו.
כאן הוא הפסיק את הנאום חוצב הלהבות. ראש הישיבה הישיר אלי מבט ושאל: "לדעתך, מה צריך להיות ההמשך בפסוקים הבאים? רשימה של צומות וגלגולי שלג, שק על בשרנו ודליי קרח על ראשנו, הלא כך? הלא אלו מקדשים את האדם ומתקנים את כל קלקוליו!"…
דקה ארוכה של דומיה.
לאחריה המשיך ראש הישיבה. הפסוקים הבאים מתארים במפתיע משהו אחר לגמרי, מצוות 'רגילות', מכיבוד אב ואם ועד הימנעות משקר או עשיקת השכיר, דברים שגם השכל מחייב. איפה הסיגופים והתיקונים?
ללמדך!! שכל אותם המצוות שמסובבות אותנו על כל צעד ושעל הם ורק הם מקדשים את האדם. ניתן לעשות כל החיים מצוות ולהישאר פשוטים, ניתן להיות בעל חסד עצום או לכבד הורים כל החיים ולא להתרומם לשום מקום. רק שימת לב, להבין שהמצוות האלו אותם ציוונו הבורא יתברך רוחצים אותנו מכל פגם ורבב, זה המפנה.
אם תחשוב כל פעם שאתה עושה חסד, כל פעם שאתה משיב אבידה או נמנע משקר או לשון הרע שבמעשה הזה אתה רוחץ את נשמתך, לא תזדקק לשום דבר אחר.
האברך שלידי סיים את סיפורו ואני הרגשתי כאילו אני צונח מאיזו פלנטה אחרת.
אתה מבין מאיפה אני שואב את החיות הזו? מה המקור שלי לקיים את כל אותם מצוות הנידושות ברגלי כל אדם בכח מיוחד? כל קימה מהספסל שם בגינה שקולה לגלגול שלג או לצום של ארבעים יום, לא שווה לעשות את זה בכוונה המתאימה?