"ואת שבתותי תשמורו" (כו, ב)
ב'פרק שירה' מובאת שירת-הזאב, שהיא שירה תמוהה מאוד, 'על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה וכו"
המפרשים מתקשים בביאור השירה הזו, ומה ראה הזאב על ככה לשיר דברים אלה? הגאון רבי בונם שרייבר שליט"א, מבאר על פי מה שכתב הספורנו שזמן תקיפת הזאב הוא בדמדומי האור לפנות בוקר, ובתחילת הלילה, שאז הטֶּרֶף נמצא ברגע של היסח-הדעת, ובדיוק אז מתנפל עליו הזאב, וחוטף ובורח.
ולכן, מסביר הגר"ב שרייבר, מִשְׁכָּנוֹ של הזאב הוא ביער, לְשָׁם הוא חוטף את הטרף ובורח. זו הסיבה שהזאב משורר על כל דבר 'פשע', הנאמר אצל השומרים, מפני שגם הם, השומרים, עיקר פשיעתם היא ביחס לכך שהצאן עליו הופקדו, נטרף ע"י הזאבים, מפני רגע של היסח-הדעת, והזאבים ניצלו זאת לחטוף ולברוח.
ויש לדעת שזו היא גם תכונת הזאב הקיימת באדם, דהיינו, שגם כאשר אין בידו אפשרות לעשות את המצוה כתיקונה ובשלימותה, כדאי מאוד שינצל את כוח-החטיפה, ויידע שכל מה שיעשה – הכל יהיה בבחינת רווח נקי.
וזה אומר, שאם אינך יכול ברגע זה לכוון בכל התפילה, תכוון מה שהינך מסוגל; אם אין בכוחך עתה להיכנס לעומק דף-הגמרא, תחטוף את מה שאתה כן יכול, וכל כיוצא-בזה.
וכיצד קשור הענין הזה ל…שולחן השבת?
בדבריו הדגיש הגר"י זילברשטיין דוגמא נוספת ל'חטוף ואכול'. הדוגמא היא מ…סעודות השבת בבית היהודי! מצוי מאוד שראש המשפחה שָׁב בליל שבת מבית הכנסת ואת פניו מקבֶּלֶת להקה של ילדים בוכים וצועקים, ואף אחד אינו יושב במקומו בשקט.
והנה, אם אבא זה אינו חכם דַּיּוֹ, ולא קולט את הסיטואציה אליה נקלע, הוא עוד מבקש שכאשר הוא משמיע דברי תורה על השולחן – שיהיה שקט מוחלט! ואם ילד פותח את פיו, מיד הוא גוער בו, וכל השולחן הופך להיות אש-להבה.
בענין זה נזכיר גם את מה שהביא רבינו הגאון המרא דאתרא על הפסוק (שמות, ד' ב') שנאמר אצל משה רבינו: "ויאמר אליו ה' מה זה בידך? ויאמר מטה". ושואלים המפרשים, מדוע נאמר 'מטה', ולא מקל?
ומתרצים, שבאומרו 'מטה' התכוון משה רבינו לרמוז שמנהיג צריך 'להטות' את הנהגתו, פעם כך ופעם כך, על פי המתבקש, ולא לנקוט כל הזמן בהנהגה אחת. שכן יש מקרים שהקהל יכול לסבול הנהגה קשה, ויש מקרים שלא.
ומששמע הקב"ה כך, מינה אותו למנהיג העם היהודי. וכך צריך להיות גם בכל בית. אבא אינו יכול לאחוז במקל, ולהכות בו בכל עת שירצה. הוא צריך לאחוז בידו מטה, ולהטותו פעם לכאן ופעם לכאן. רק אז יעלה חפצו בידו לחנך את בניו ובנותיו בדרך הישר.
ללכת בדרכו של הזאב…
אבא הצועק וגוער בשולחן שבת, הופך את השולחן ל'בית משפט', כמו שנצטט בקטע הבא. דהיינו שאם הילדים אינם מסוגלים להתרכז ולשמוע את דברי התורה במשך זמן מרובה, הרי גם ערכן של דקות ספורות חשוב הוא לאין ערוך. לכן, היינו ממליצים לאבא שאם הוא רואה שהילדים אינם כשירים עתה לשבת בריכוז זמן רב, לא יאריך בדבריו, אלא יחטוף פה דקה, ושם עוד דקה, וכך יוכל להועיל לילדים בדבריו.
***
שולחן-שבת צריך להיות ספוג בעונג, שהילדים ימתינו לו כבר ממוצאי שבת הקודם…
נצטט כאן מדבריו של ראש ישיבת 'קול יעקב' הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, שהובאו בכנס חינוכי, והודפסו בקובץ מיוחד שיצא לאור מטעם מכון בית יעקב למורות בירושלים.
חלק מדבריו מוסבים על אימו הצדקנית ע"ה, שהיתה רעייתו של הגאון רבי יעקב עדס זצ"ל, שהיה אדם גדול מאוד, וְיָשַׁב בדין עם מרנן מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זכר צדיקים לברכה.
מספר הגר"י עדס: זכורני, שבהיותי אברך צעיר לימים, זכיתי לארח לסעודת שבת את אמי ע"ה, לאחר שהתאלמנה כבר מאבי זצ"ל. אחרי הסעודה נכנסה איתי אמא לסלון ביחידות, ואמרה לי: יהודה בני, אגיד לך משפט אחד, שולחן שבת זה לא בית משפט! אתה מעיר לילד הזה וגוער בילד הזה. ואסור שזה יהיה ככה.
שולחן שבת – אמרה לי אמא – צריך להיות כל-כך טבול וספוג בעונג, שהילדים ימתינו לו כבר ממוצאי שבת הקודם…
אני, שהייתי אז כאמור אברך צעיר, קיבלתי את המסר שיצא מליבה הטהור, וצייתי לו. מאז, זכיתי ברוך השם למשפחה גדולה וברוכת ילדים, ומצאתי עצה טובה כיצד לא להגיע למצב שבו אחזור מהתפילה בליל שבת ואמצא את הילדים 'סוערים', אומר ראש ישיבת 'קול יעקב'.
העצה היא כדלהלן: כשעה־שעתיים לפני הדלקת הנרות, במקום ללכת ל'כולל יום שישי', או לצאת לבית הכנסת מוקדם, אני מקבץ את כל הילדים ונותן להם ארוחת ערב בנחת, כשהם עדיין לא עייפים.
ולא רק זאת, אלא כשהם חוזרים מבית הכנסת, הנני מניח לפני כל ילד צלחת מְכוּסָה, ובה דבר־מה. אני אומר להם, בחיוך מלא־סוד, שמחכָּה להם שם הפתעה נעימה, ואסור להם לפתוח את הצלחת עד לאחר הקידוש. בצורה כזו, אנחנו מרוויחים שלפחות עד הקידוש הם יהיו ילדים טובים…
כשההורים הולכים ליטול ידיהם, פותח כל ילד את הצלחת ורואה את הממתקים והמתנות שהוכנו לו שם… וכך אנחנו קונים את ליבם.
לצאת עם הילדים בריקוד
מלבד זאת אני ממליץ לכל בעל־בית להכין סיפורים יפים על-מנת שיוכל לספר לילדים ולִשְׁבּוֹת בהם את ליבם. בדרך זו הוא מובטח שסעודת השבת תעבור מתוך עונג גדול ושמחה של מצווה.
הגר"י עדס מוסיף שאפשר גם לצאת עם הילדים בריקוד לכבוד השבת (בריקוד המותר בשבת), וכך להכניס בבית אווירה של שמחה וצהלה. באופן זה יש לנהוג גם למחרת ביום השבת ובסעודה שלישית. אני רוצה לראות אחר כך ילד אחד שלא יצַפה כל השבוע לסעודות השבת…
וכאשר נוהגים להיפך, גורמים קלקול עצום. באוזניי שמעתי מבחור אחד – מציין ראש הישיבה – שאמר שהדבר הכי־שנוא עליו הוא יום השבת. לאחר שתיאר בפניי איך נראית סעודת השבת בבית הוריו, עם צעקות וגערות לכל כיוון, הוא לא היה צריך להוסיף מילה…
ההשקפה בעניין זה היא מעֻוותת. אנחנו נמצאים בלחץ כללי, המעַוֵות את המבט שלנו על אירועי־החיים ועל הזדמנויות־הפז הנִקְרות בדרכנו ומאפשרות לנו לעלות מעלה־מעלה.
ומדובר כמובן בגלגל חוזר; כי כאשר הילד לא מרגיש טוב בבית, וגם יום־של־שמחה כמו השבת עובר עליו מתוך אווירה של 'בית משפט', הוא יבעט גם בהוראות הניתנות לו על ידי ההורים, וכך אנחנו מאבדים את השליטה עליו, עד שהוא עלול להתדרדר מדחי אל דחי.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן שליט"א)
