הרב יהושע לייבזון
כשאנו עומדים לפני ימי הפורים, ומגביות הצדקה פועלים במלוא הקיטור, מצאתי קטע מעניין מאוד שיכול ללמד אותנו רבות.
מדובר בראיון ושיחה של הרה"ג רבי אברהם כהנמן זצ"ל בנו בכורו של הרב מפונוביז' שמספר משולי אדרתו התורנית של אביו הגדול – הרב מפוניבז' מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל
אחד מסיפורי העדות המופלאים וההרואיים אותם שמר רבי אברהם כהנמן זצ"ל במוחו, היה סיפור הפעילות הרבה אותה פעל אביו הגדול, הרב מפוניבז', למען ילדי טהרן שהגיעו ארצה.
והרי הדברים כפי שנשמעו מפיו:
אבי זצוק"ל נזעק להציל את 'ילדי טהרן'. היה זה שעה ששיירות ילדים, פליטים מסכנים שעלו ארצה מיותמים מן השואה ומערבות רוסיה לחיפה. רובם של אותם ילדים הגיעו מבתים חרדיים שם גידלו אותם הוריהם לתורה ולמצוות עד שהגיע הכורת הנאצי והניף את חרב הדמים על אדמת אירופה. כשהם הגיעו ארצה, הם עברו "מיון" על ידי נציגי הציונות שרצו להעביר אותם מדתם בכוח ולהעניק להם חינוך מחדש, נטול תורה ומצוות.
סערה רבתית התחוללה אז ברחבי ארץ הקודש, כאשר היהודים החרדים לדבר ה' הזדעקו מרה על העוול הגדול. באותה שעה הכניס רבינו עצמו לעובי הקורה וקפץ אל המים הזידונים על מנת להציל את הנפשות הטהורות. במאמצים כבירים שהגיעו עד כדי מסירות נפש, הוא הצליח לעשות ולפעול ככל שידו השיגה, והציל למעלה משלושים ילדי חמד מ'ילדי טהרן' אותם משך מבין ציפורני הטומאה והרשע אל היכל בית המדרש, בחזרה אל החיק התורני והרוחני אותו הם הכירו בבית הוריהם, טרם נהפכו כל מוסדי עולם. טרם נספגה אדמתה של אירופה במעיינות הדמים.
הבעיה העיקרית והמרכזית שעמדו לו למכשול משהציל את הילדים, היתה בעיית המיקום. היינו חייבים לאתר במהירות אכסנייה למען הילדים האומללים. רבינו ידע את אשר לפניו, הוא הורה לי לאתר צריף עץ מוכן ובנוי, כזה שמאפשר את שינועו ממקום למקום כדי שנוכל להביא אותו והתאים אותו למגוריהם של הילדים, לפחות בצורה ארעית וזמנית.
אותה תקופה הרת גורל, היתה גם תקופת 'משבר הפרדסנות' – טירוף המלחמה שהיכה בעולם, לא איפשר ייצוא של פירות הדר מחוץ לגבולות הארץ. הפרדסנים נתקעו אפוא עם מלאי עצום של פירות שהרקיבו מבלי דורש ומבקש. כצעד אחרון כדי למנוע גוויעה ברעב, הם החלו מוכרים את הציוד החקלאי ואת כל אשר רק יכלו, כדי להשיג כסף. כסף שמשמעו אוכל לפי הטף. כך מצאתי בפתח-תקוה פרדסן שביקש למכור ביתן עץ אשר נבנה במקור לאחסון תפוזים. רכשנו את הצריף ושתלנו אותו למרגלות הגבעה בשכונת 'זכרון מאיר' הבני-ברקית.
מיהרנו להקים בתוכו מטבח עשוי בלוקים. תחמנו חלק מהצריף שהפך לחדר שינה, בו הצבנו מיטות ברזל שהרכבנו בעצמנו. הכל היה מוכן לקליטתם של הילדים. רק כרים וכסתות עבור הפליטים הצעירים והמסכנים, חסרו לנו.
הדבר כאב מאד לאבי זצוק"ל. באותם ימים לא ימים לא היתה אפשרות לרכוש מן המוכן כרים וכסתות, והוא לא היה יכול לתאר לעצמו סיטואציה בה הילדים מגיעים לפנימיה החדשה, שלהם ואין להם כר וכסת למנוחת גופם הדוווי. הוא ניסה מכל הכיוונים משך שבוע שלם, אך שבת קודש פרשה את כנפיה כשעדיין אל היו לא כרים ולא כסתות.
הילדים צריכים היו להגיע ביום ראשון בשבת- – –
הדרשה שהרטיטה
כאן מספר בנו בכורו ויד ימינו של הרב מפוניבז' על אותה דרשה מרטיטה ומפורסמת אותה נשא אביו בשבת קודש. הדרשה שהביאה 'יש מאין' כרים וכסתות לאותם פליטים ילדים אומללים. הדרשה וההדים שיצרה אולי שוכתבו מאוחר יותר בידי כותבי פרקי חיים של רבינו, אולם אין תחליף לאוטנטיות העדות המקורית-ראשונית של הבן הגדול שנוכח היה באותם רגעים ושחזר אותם אחת לאחת, במתיקות לשון ובמוחשיות רבה:
אבי זצוק"ל מיהר לפרסם שבשבת קודש אחר הצהריים, הוא ימסור "דרשא בעניינא דיומא" בבית הכנסת הגדול בבני-ברק השוכן במרכזו של רחוב רבי עקיבא. הייתה זו הפתעה מוחלטת לתושבי בני-ברק שלא הורגלו לידיעות כגון דא. הכל חפצו לשמוע את אשר בפיו הרב מפוניבז' וקהל רב גדש את ביהכנ"ס ואת מבואותיו הרבה לפני השעה היעודה.
רבינו עלה אל הדוכן ופתח בבירור הלכתי:
"רצוני לברר אתכם, טייערע ברידער, מצוה אחת מן התורה, הלכה למעשה – קולו היה נעים ורגוע – חכמינו קובעים ש'הקונה עבד עברי, קונה אדון לעצמו'. כלומר: אם יש לו לאדון רק כר אחד בביתו, הדין מחייב אותו למוסרו לעבדו העברי, גם אם הוא יצטרך לישון בשל כך על הרצפה הקרה והמוצקה! לומדים זאת מהצו האלוקי המפורש 'הענק תעניק לו' המלמד אותנו שזכויותיו של העבד העברי קודמות אפילו לזכויותיו של אדונו בעצמו".
אבי זצוק"ל השתהה כדי שניות אחדות, והמשיך בבירור ההלכתי.
"בספרי הפוסקים אנו מוצאים את מי שתמה על הוראה חז"לית זו שהיא אסמכתא מפורשת, איכה יתכן כדבר הזה בעוד הוא סותר ציווי מפורש אחר בתורה 'וחי אחיך עמך – חייך קודמין'. ואם כן מדוע שהאדון יחוייב למסור את הכרית היחידה שברשותו לעבדו העברי, הלא חייו קודמין?"
מן הקושיה לתירוץ: "בספרי ההלכה ישנה שקלא וטריא בנידון, אולם אני רצוני להביע בפניכם 'סברא' משלי. סברא פשוטה. לעניות דעתי אין כל ניגוד בין הציווי של 'חייך קודמין' לבין הציווי להעניק לעבד את הכר היחיד. אדרבה, ציווי ההענקה לעבד נובעת מעצם הציווי של חייך קודמין.
"הנה ההסבר: התורה רוצה אך את טובתו של האדון, היא רוצה שהוא יוכל לישון במנוחה ובמרגוע שכן חייו קודמים לחיי העבד וראשית יש לו לדאוג לעצמו. והתורה מבינה שאם הוא ייקח לעצמו את הכרית היחידה ואילו את עבדו ישכיב על הרצפה הקרה, בלי כר ובלי כסת, הוא הרי לא יוכל להירדם, הוא לא יוכל להירגע. מצפונו יבער בקרבו וייסר אותו עד כדי שלא יצליח לתת תנומה לעפעפיו. לכן הגיעו חכמי התורה, מתוך דאגה לאדון שחייו קודמים, והציעו לו פתרון שכולו אמת וצדק – שימסור את הכרית הבודדת לעבדו העברי; העבד יישן שנת ישרים וכך גם תערב שנתו של האדון מבלי שיסורי מצפון יהפכו אצלו לנדודי שינה".
דממה של תמיהה השתררה בבית הכנסת הגדול. איש לא הצליח לרדת לסוף דעתו של אבי זצוק"ל. הכל ניסו לטוות חוטי השערה במוחם, להבין אל מה חותרים הדברים.
ואז הדהד קולו של רבה של פוניבז' בעוצמה:
"משהבנתם, אחים יקרים, את בסיס ההלכה; הנני לבשרכם: מחר בערב תבוא לבני-ברק קבוצת ילדים ניצולים, אודים מוצלים מאש. הכנו להם בית ומיטה, אך לצערי הרב לא הצלחנו למצוא עבורם כרים וכסתות. והתורה אומרת 'וחי אחיך עמך – חייך קודמים', ואני שואל אתכם – הכיצד תוכלו לעלות על מיטותיכם לישון, כשאתם יודעים שבאותה שעה שוכב לו ילד מסכן, אומלל, בודד ויחיד בעולמו, שאין לו כר למראשותיו? שאין לו שמיכה שתחמם את עצמותיו הרכות?! אין לי ספק שלא תצליחו להירדם! על כן אני מייעץ לכם את עצת התורה, הביאו נא כרים, הביאו נא כסתות, הנעימו לאותם אומללים את שנתתם וכך תערב גם שנתכם…"
עוד באותו ליל, במוצאי מנוחה, הגיעו יהודי בני-ברק אל צריף העץ כשהם מביאים אתם את כריהם וכסתותיהם, עד שנערמה ערימה גדולה עוד יותר מכפי שנדרש…
תוך כדי שיחתו, מגדיר הרה"ג רבי אברהם כהנמן זצ"ל את אביו הגדול ואת פעולותיו הרמות, ממבט קרוב ואישי:
מקובל לראות באבי זצוק"ל 'מהפכן' גדול, מופלא ומפליא, מי ששוב ושוב מחדש ומביא המצאות חדשות ומוסדות חדשים למען הרמת קרן התורה והפצת לימוד התורה. אם מדובר בישיבה המעטירה על כל הדרכים המקוריות להביא לה משאבים ואם על כל אחד מעשרות המוסדות והיוזמות שהוציא אבי זצוק"ל מן הכוח אל הפועל.
והאמת היא: הוא לא חידש דבר מעצמו! כל מה שחידש וייצר והגה, היה מתוך התורה הקדושה אליה היה דבוק וממנה שאב את החכמה ואת הבינה, ואת העצות ואת הפעולות. הוא היה איש שכולו תורה והכל נבע אצלו מהתורה הקדושה. סייעתא דשמיא מיוחדת הייתה לו בבחינת 'והאר עינינו בתורתך', התורה האירה את עיניו בצורה יוצאת דופן ולימדה אותו איך לפעול ללא לאות למען הקמת קרנה של תורה וקרנה של יהדות.
(המבשר תורני י"ג באלול תשע"ט)