מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם
בפסוקים אלו ישנן כמה תמיהות הטעונות הסבר, אשר המגיד מדובנא רבינו יעקב קראנץ זצ"ל נדרש להן, ועל ידי משל נפלא הוא יוצק לפסוקים הללו הסבר נאה, טעם וחן.
אך לפני שניגע בהן נקדים ונאמר:
מילדותנו אנו רגילים לשמוע משלים מתוקים ופתגמים נעימים המיוחסים למגיד מדובנא. הגם שהם ערבים לאוזננו, ובודאי נהנים אנו להבין את הקישור בין המשל לנמשל, ומתפעלים מהחכמה הטמונה בדברים, אך עדיין עלינו לדעת כי הבנתנו מסתכמת ברובד הפשוט של הדברים בלבד. אין אנו יורדים לסוף דעתו, ואין לנו צל צילו של השגה עד כמה נשגבים הדברים מבינתנו.
ואולי כאן המקום להרחיב על כך מעט:
הן ידוע כי גאון הגאונים רבינו אליהו מוילנא זצ"ל, היה מפציר במגיד מדובנא לבוא אליו לוילנא להשמיע לפניו ממוסריו, ופעם כשנעדר מוילנא קרוב לשלוש עשרה שנה, כתב לו הגאון בפליאה: "ונפלאית היא בעיני, אשר לא בא אלי עד הנה זה שלוש עשרה שנה".
באגרת נוספת שכותב הגאון אל המגיד הוא מתבטא כך: "יבוא ידידי לביתי ואל יאחרו פעמיו, להשיב רוחי, ולהשתעשע אותי כפעם בפעם. כראות כתב זה יזרז נסיעתו ואל יאחר, דברי אהובו נאמנו המצפה על ביאתו לשלום".
יתירה מזאת; שמעתי בשם אחד הגדולים המפורסמים בדורו של המגיד, כי כל משל שהמשיל המגיד יש לו שורש גדול בהלכה, והוא עצמו יכול להביא הוכחות מן הש"ס לחלק ממשליו… מפליא!
מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל בספרו 'חומת הדת' כותב, כי מלפנים היה די במה שייחד הקדוש ברוך הוא אנשים מיוחדים בכל דור ודור שבכח דבריהם הקדושים כיבו את אש היצר, וה'חפץ חיים' הולך מנה בשמותם: "האלשי"ך הקדוש, השל"ה הקדוש, ובדורנו הוא המגיד מדובנא… אשר כיבו את אש היצר!"
תלמידו הנודע ועורך ספריו של המגיד מדובנא, הגאון רבי אברהם בעריש פלאם זצ"ל, מספר סיפור מפעים בהקדמה לספר ה'מידות', הממחיש לנו מעט את עוצם העמקות הנוראה והשפעת הקדושה העצומה שהשרה המגיד מדובנא בדרשותיו חודרי הכליות והלב:
כאשר נסע רבי אברהם בעריש להדפיס את ספרי 'אוהל יעקב' של המגיד מדובנא בעיר לעמברג, פגש את הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ"ל, בעל ה'ישועות יעקב', ושמע ממנו כי בצעירותו כשהיה סמוך על שולחן חותנו הנגיד המפורסם רבי הירש וואהל זצ"ל, היה רגיל ללמוד בביתו ימים ולילות ביגיעה רבה יחד עם החברותא שלו, ידידו ורעו רבי הירשלה, אב בית הדין של העיר נהארד.
באותה תקופה הגיע המגיד להתארח בעיר, ורבי הירש וואהל הזדרז להזמינו לביתו בכבוד גדול, ושהה בביתו מספר שבועות.
באותם ימים זכו ה'ישועות יעקב' וחברו רבי הירשלה לשמוע מפי המגיד חידושים נשגבים והבנות עמוקות בהרבה מחלקי התורה. פעמים רבות היה המגיד מיישב להם בכוחו הגדול סוגיות עלומות ומורכבות, או קושיות ראשונים הקשים כברזל, על ידי משל מבריק. הגאונים הצעירים היו יוצאים מכליהם מגדלותו, גאונותו ועמקותו, וגם כאשר דרש בבית המדרש הגדול בעיר, היו עוזבים את תלמודם ויוצאים לשמוע את דבריו ולהתבשם מאורו.
והנה ביום האחרון לפני שעזב המגיד את העיר לעמברג, פנה המגיד לבעל ה'ישועות יעקב' וחברו, ובקשם שהיום לא יבואו לשמוע את דרשתו בבית המדרש: "אין צורך שתבטלו את לימודכם הקבוע, טוב עבורכם להישאר ללמוד כדרככם בכל יום" – אמר ולא יסף.
הם מאוד התפלאו על דבריו, ושאלו את המגיד: "מה יום מיומיים? הרי כל השבועות האחרונים יצאנו לשמוע את הדרשות שלכם?". אך המגיד השיב להם: "דעתי ועצתי היא שלא תבואו לשמוע את מה שאדרוש היום!".
הם הפצירו במגיד שוב ושוב שיאמר להם מה הסיבה שבגינה הוא אינו מעוניין שיבואו לשמוע את הדרשה? והוא השיב להם: "בכל מקום ומקום שאני מגיע להתארח, לפני שאני עוזב את המקום, אני נוהג לדבר דברי מוסר ותוכחה נוקבים לעורר את ליבות ישראל, ואתם הרי רכי המזג ומבינים את עומק הדברים, וחושש אני איפוא על בריאותכם…".
הם חייכו למשמע הדברים, והגיבו למגיד בביטול: "אל ירא כבודו! אנחנו נלך לדרשה ולא נחלה, וכפי שמסוגלים גיבורי כח".
כשראה המגיד כי עז רצונם לבוא, חדל מלשכנעם שלא לבוא.
לאחר תפילת מנחה, בעת שעלה המגיד על מדרגות ארון הקודש כדי לשאת דבריו, החל ה'ישועות יעקב' להתמוגג בבכי תמרורים, אך ורק מעצם ראיית פניו הבוערים כלפידים של המגיד!
כה תיאר לימים ה'ישועות יעקב' באוזני תלמידו של המגיד: "הבטתי במגיד ובתנועותיו ופחד קראני ורעדה. עוד טרם פתח את פיו הקדוש, כבר הייתי שטוף דמעות, ואילו חברי רבי הירשלה שעמד סמוך אלי, שניסה להתאפק בכל כוחו קרוב למחצית השעה מלבכות, לפתע פרץ בבכי גדול ומר לב".
בסופו של דבר, צדקו דברי המגיד, ורבי הירשלה שהיה איש רך, חלוש וענוג לב חלה קשות בחולי מסוכן בגלל אותה דרשה, והיה נתון בסכנה גדולה, וקרוב לשלושה חודשים עברו עד שהצליח בקושי רב לשוב לאיתנו.
המגיד אכן ידע כי לפי רמת עיונם העמוקה של ה'ישועות יעקב' וחברו, הם עלולים לרדת לסוף דעתו ולעומק דבריו, ועלולים ליפול למשכב ולחלות קשות, וחשש על בריאותם.
הקדמה זו נותנת לנו מעט השגה עד היכן עמקו דבריו של המגיד מדובנא; הנעימות והחביבות הגדולה בדרושים והמשלים הנפלאים הם בסך הכל מעטה על עומק נורא שטמונים בחובם, ואך גדולי עולם כמו; הגאון מוילנא, ה'ישועות יעקב' וה'חפץ חיים' הבינו את עוצמתם והיקפם.
כעת נאזין בצורה אחרת למשלו של המגיד מדובנא, באמצעותו נבקש ליישב את התמיהות שיש כאן על הפסוקים הללו:
"תמונה המשקפת את מה שמראים לה"
המגיד מדובנא המשיל משל נפלא:
מעשה באדם שנכנס לחנות גדולה לממכר חפצי נוי, וביקש לרכוש תמונת קיר יפה ומרשימה. בעל החנות הפנה אותו אל מחלקת התמונות העמוסה בעשרות תמונות מרהיבות עין. הוא החל לעבור בין התמונות כשהוא בוחן כל אחת ואחת מהן בדקדקנות במשך שעה ארוכה.
בעל החנות שהבחין בלקוח שמתעכב יתר על המידה, הציע לו את עזרתו: "במה אוכל לעזור?", והלוקח השיב: "אומר לך מה, רצוני לרכוש תמונה אחת יפה, אבלמה אעשה שכל תמונה כאן יותר מוצלחת ומרשימה מקודמתה, כך שקשה לי להחליט באיזו מהן לבחור".
הוא שיתף את בעל החנות בהתלבטותו, בעודו מחווה באצבע אל התמונות: "הנה מצד אחד, תמונה זו משקפת נוף הרים שוויצרי שובה לב, יש בה חן פסטורלי מענג יוצא דופן. מצד שני, תמונה זו של שקיעת החמה, יש בה שיקוף מציאותי יום יומי, ומגוון צבעיה המרגיעים של הבריאה מעניקים לה יופי מיוחד. מצד שלישי, תמונה זו משקפת סימטה ירושלמית עתיקה ונהדרת, נותנת נינוח עתיק ומיוחד מתקופות עברו. מצד רביעי, תמונה זו משקפת חוף ים תכול רחב ידים, ונותנת משב רוח מרענן ומרגיע לכל מי שמביט בה. כך שיש לי צדדים לכאן ולכאן באיזו מהן לבחור ולרכוש…".
"בנוסף", הוסיף הלקוח לומר, "גם המחיר כאן של התמונות די יקר, והנני מסופק עד איזה סכום ארשה לעצמי להשקיע בעד רכישת תמונה. לכן אני מתעכב כה הרבה, כי אני בעיצומן של ההתלבטויות…".
ראה בעל החנות עם מי יש לו עסק, והשיב לו:"תראה בשביל אנשים כמוך יש לי תמונה מיוחדת במינה, הכוללת בתוכה את כל התמונות כולן, והיא גם זולה יחסית לתמונות האחרות. המתן רגע ואביא לך אותה מהחדר הסמוך…".
הלך בעל החנות והביא מהחדר הפנימי מַרְאַה גדולה וממוסגרת. "את המראה הזאת", הסביר ללקוח, "תוכל לקחת איתך לכל מקום שתלך, להעמיד אותה מול נוף יפה, מול כיפת השמים בעת שקיעת החמה, מול גלי הים הסואנים, מול ההרים השוייצרים היפהפיים. בקיצור, היא תשקף עבורך את כל מה שתחפוץ, ואגב, זו גם התמונה הכי זולה…".
אומר המגיד מדובנא, בכל מועד פירטה התורה את הדינים הקשורים אליו; מצות בפסח, סוכה בסוכות, שופר בראש השנה וכדומה, וכן לגבי שבת הוזכר בתורה איסורי מלאכה שאסורים לעשות בה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ, ט-י), אבל אין התורה מפרטת את החלק של ה'עשה טוב', כלומר, מה כן אמורים לעשות בשבת ובמועדים, כיצד הם אמורים להיראות, ומהי מהותם ותכליתם, התורה לא פירטה
הסיבה היא, כי השבת והמועדים אין להם פנים קבועות, הם כמו מַרְאַה גדולה שמשקפת את מה שמציגים מולה, ואין לה משל עצמה כלום; אם מציגים אותה מול נוף יפה או מול גלי ים, זה מה שישתקף ממנה, וכן להיפך, אם ישימו אותה בחדר חשוך ואפל, היא תשקף חושך ואפילה. כך גם השבת והמועדים, כפי רמת ההכנה של האדם לקראתם, כפי מצב הרוממות והקדושה בו הוא יהיה נתון, כך יקבע צורתם ואופיים.
לכן אומרת התורה: "מועדי ה' אשר תקראו אֹתָם", 'אֹתָם' בלי וא"ו שהוא מלשון 'אַתֶּם', ללמדנו נקודה זו כי כל אחד ואחד מכם, לפי הכנתו בכמות ובאיכות כך יקראו אצלו המועדות 'מקראי קודש'. כל אחד ואחד קובע לעצמו כיצד יראו אצלו השבת והמועד. איזו כמות קדושה תעריף השבת על נפשו, ובאיזו רמה של התעלות יזכה להתעלות במועד.
ישנם אנשים, שהשבת והחג מתבזבזים אצלם ב'שינה בשבת תענוג', בפיצוח פיצוחים, בקריאת עיתונים ובפטפוטי סרק והבל. במקום להשיג בהם עונג רוחני צרוף. הם טועים לחשוב כי הם ימי בילוי לכל דבר וענין; חופש מהעבודה, עת לטייל ולנפוש, לאכול מעדנים ולשתות ממתקים, וכך עובר אצלם זמן יקר ומרומם מתוך בטלה ושעמום, מבלי להשיג שום השגה רוחנית ונצחית.
וישנם אנשים, שכל ההנאה שלהם בשבת ובחג היא קרבת אלוקים והשראת השכינה. הם רואים בימים אלו הזדמנות להשיל מעל צווארם את כל ענייני החולין ולהתעטף בשיראין של קדושה ורוממות. הם מנצלים את עיתותם לתורה ולמצוות, ולהשפיע רוחנית על כל בני ביתם.
זהו מה שאומרת התורה: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי"; אתם רוצים לדעת כיצד יראו מועדי השם? התשובה היא: "אשר תקראו אתם מקראי קודש!". על ידי ההכנה לקראתם והידיעה וההבנה כי הם מקראי קודש ולא עוד ימים פשוטים ושגרתיים, כך יקבע צורתם. "אלה הם מועדי" – כך הם יהיו.
כאמור, בשביל להרגיש את קדושת השבת והמועדות, ובשביל לספוג מהאור הגנוז בהם, קיים תנאי מוקדם בל יעבור: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". כפי מידת הכנתו של האדם והכשרתו העצמית, וכפי מידת תשוקתו ורצונו להיטהר, להתקדש ולהתרומם, כך יזכה לקבל את הטהרה המשופעת עליו מלמעלה בימים אלו, ואשרי המשכיל לנצל את העיתים הללו לרומם באמצעותם את כל עבודתו הרוחנית.
(מתוך אוצרותיהם אמלא)