מגילה כו
מה שאל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא את האדמו"ר 'האמרי אמת' מגור על בכיותיהם של יוסף ובנימין?
ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי
כאשר יוסף פוגש את בנימין מספרת התורה: ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו (בראשית מה יד). הבכיה שבכו שני האחים, לא היתה רק בכיה כפשוטם של דברים, בכיה של התרגשות אחרי פרדה של עשרים ושתים שנה, אלא משהו הרבה יותר עמק. כפי שגילו לנו חז"ל והובאו הדברים ברש"י, שיוסף בכה "על שתי מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב", ואף בנימין בכה בכיה מסוג זה, "על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב".
שני האדמו"רים – האדמו"ר מבעלזא והאדמו"ר מגור, אבדו בשואה את מרבית בני המשפחה והחסידים שלהם. בחסידות גור בפולין שלפני השואה היו רבבות חסידים. גם בעלזא בגליציה היתה חסידות ענק. ובזמן השואה הנוראה, נעקדו תשעים אחוז מחסידי גור על קדוש השם, וחסידות בעלזא נמחקה לגמרי. גם המשפחות של האדמו"רים נהרסו – בנו של האדמו"ר מבעלזא נרצח לעיניו, ואחריו לא נשארו לו צאצאים. גם האדמו"ר מגור אבד כמה וכמה מבניו הגאונים והקדושים, וכן נכדים.
שני האדמו"רים הגדולים הללו נצלו בעצמם מצפרניה של החיה הנאצית שרדפה אחריהם ורצתה להרע להם. הם היו מבקשים מאד. הנאצים, צאצאי עמלק, צמאו באפן מיחד לדמם של גדולי התורה והטהרה. היה להם ענין מיוחד לתפוס אותם, כדי למוטט ולהרס את היהדות עד היסוד, ושלא תהיה לה שום תקומה בעתיד. הם פרסמו את תמונותיהם של "המבקשים" בכל רחבי אירופה, מתוך כונה לתפס אותם ולהרגם. רק בנסי נסים הם נצלו, ועלה בידם לברח מגיא ההריגה.
בבואם לארץ ישראל, הגיעו האדמו"רים מבעלזא ומגור שבורים ורצוצים, אבל נחושים ובטוחים בסיעתא דשמיא לשקם את חצרותיהם ולבנותן מחדש. וכשנפגשו אחרי המלחמה בארץ ישראל, שאל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא את האדמו"ר מגור: כשנפגשו יוסף ובנימין, למה בכה כל אחד על המקדש של השני – יוסף בכה על המקדש של בנימין, ובנימין בכה על של יוסף, למה לא בכה כל אחד על של עצמו?
אלא, אמר רבי אהרן זצ"ל: על החרבן של עצמו לא בוכים, אלא מתחילים לבנות. לא שוקעים במה שהיה בעבר, אין בזה שום תועלת. רק על החרבן של השני מתר לבכות. אך במה שנוגע אליך – לא בוכים על העבר אלא בונים את העתיד.
זה, באמת, היה הכח שלהם, שקמו ובנו והקימו את הכל מחדש, כפי שאנו רואים את חצרותיהם שוקקות החיים על רבבות החסידים, כן ירבו.
(נאה דורש – רבי אליהו דיסקין שליט"א)