הרב בנימין בירנצוייג
והנה פני אביכם אינם כתמול שלשום (כד, סה)
שאל מרן המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל: וכי מה שייך אצל שיכור שינוי פנים? וכי באתמול או בשלשום היה פחות שיכור?
תירוץ נפלא ומכונן תירץ המשגיח ר' יחזקאל, בקשר למעשה נפלא שהיה, שאותו סיפר עד השמיעה הגאון רבי שבתאי פרנקל, מוציא לאור רמב"ם פרנקל:
כשרבי יחזקאל לוינשטיין הגיע עם ישיבת מיר לאמריקה משנחאי, שהה באמריקה תקופה מאד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל. ניסה ר' שבתאי פרנקל להניאו מכך, שיישאר באמריקה וינסה להקים ולקומם את עולם התורה ששם.
רבי יחזקאל זצ"ל התנגד מאד, ואמר לו ווארט נפלא על סיבת הדבר: כתוב בפרשת ויצא שאמר יעקב לרחל ולאה "הנה פני אביכם לא כתמול שלשום", ושאל ר' יחזקאל זצ"ל, וכי מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול, וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור? אלא הכוונה שיעקב כשבא לבית לבן הרגיש גועל בנפשו, כאשר שיא הקדושה בעולם – 'יעקב אבינו' – נכנס למקום הטומאה של ע"ז בעולם, הרגישה נפשו סלידה עצומה, והרגיש שלא יכול להשאר שם, והנה עברו יום-יומים, ופתאום הנפש כבר התרגלה וכו', אמר יעקב: "והנה פני אביכם אינו כתמול שלשום", והכוונה שאצלי זה כבר לא כ"כ נורא כמו היום הראשון, פניו כבר לא כאלו נוראות, זה כבר חמור מאד, כי זה מראה שהתרגלתי לטומאה במקצת, ואם אשאר עוד כמה ימים – כבר לא ארגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה רח"ל, זה הזמן לברוח!!
המשיך רבי יחזקאל זצ"ל: "כשבאתי לאמריקה הרגשתי בתחילה ממש גועל-נפש! הרגשתי שאיני יכול להישאר כאן ואפילו יום אחד, והנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ"כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר, אם אני כבר לא סולד כ"כ מהחומריות של אמריקה, אז הפשט שאני מתחיל להתרגל לזה! וזה נורא!"
שאלו ר' שבתי פרנקל: "ולמה אמריקה כ"כ גורמת לרב גועל בנפשו?". ענה רבי יחזקאל זצ"ל: "כשבאתי לאמריקה, ראיתי שמנהג האנשים כאן, שכשהם קמים בבוקר או הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו בקילו או ירדו, איזה לחץ… אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה – אז רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב… וככה כל החיים סביב המשקל… אנחנו בליטא באווירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה – שוקלים את עצמנו במשקל הנפש, לומדים 'חובת הלבבות' ועושים חשבון נפש האם קיימנו המצוות כתיקונן או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני! איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי!"…
<><><><><
מסופר על מרנא החפץ חיים זצ"ל, שבזמן מלחמת העולם הראשונה היה צריך לברוח לעיירות רחוקות. פעם אחת בשבתו באחת העיירות, בלכתו לבית הכנסת בליל שבת, ראה יהודי שמחלל שבת. הדבר פגע מאד בח"ח. הוא נכנס לבית הכנסת הסמוך, והתחיל לבכות בקול מר, על כך שבגיל זקנה היה צריך להיכשל במראה כזה מזעזע, של יהודי שמחלל שבת… לא יאומן עד כמה היתה קדושתו של מרנא החפץ חיים, שלא ראה כל ימיו חילול שבת!!
בשבת שניה המחזה חזר על עצמו. בדרך ראה החפץ חיים חילול שבת, נכנס לבית הכנסת ובכה בכי מר על מר גורלו!!!
בשבת השלישית שוב חזר המחזה על עצמו. נכנס החפץ חיים לבית הכנסת הסמוך, ובכה בכי גדול יותר מאשר בכה בפעמיים הראשונות. כששאלו אותו מה השתנה שהפעם הבכי גדול יותר? השיב כי בפעמיים הראשונות בכה על ראיתי החילול שבת, ועכשיו בפעם השלישית בוכה הוא יותר, על זה שזה כבר לא מפריע לו כמו בתחילה.
<><><><><
מסופר שמרן האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל, נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה, אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב, והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.
לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה. מיד ירד מהבמה, חש לעבר האדמו"ר ושאלו "הלא קיבלתי רשות. אני מבקש סליחה עם פגעתי ברבי!".
"חלילה!", השיב הרבי, "אל לך לחשוש פן פגעת בי. לא זו סיבת בכייתי, אלא", הסביר הרבי, "שכאשר ראה כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה', שאל את עצמו – אולי גם אני מחקה את עצמי, ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית? אם מצליחים לחכות אותי, סימן שאין בי התחדשות יומית בתפילה! פגע בי כח ההרגל!"…