רטט אוחז בלבבות למראה הנהרה הנשפכת ברחובותינו.
הביטו מחלונכם ואל תפספסו את המראה הנהדר, מאות אלפי בני תשחורת, בחורי החמד, העתיד של עם ישראל, נוהרים ברחובותינו, אצים רצים לבית המדרש, מי בעיר מגוריו ומי בערים אחרות, מעמיס את מטלטליו אל תא המטען העמוס להתפקע של אחד מאלפי האוטובוסים העוסקים במלאכה.
הם צועדים, הבחורים, גמרתם תחת בית שחיים, מזוודה עמוסה להתפקע נגררת מאחורי גוום, ואור עילאי נסוך על פניהם.
אור של 'ההולך ללמוד', שעליו אמר התוס' כי דרך היא שהוא נעשה אדם גדול.
אור מיוחד השמור לאותם צורבים צעירים מששת ימי בראשית, גנוז עבורם בין דפי הגמרא.
הם יגיעו לבית המדרש, ויתנפלו על הגמרא בתחושת רעב וגעגוע. רעבים הם ללמוד ולהגות בתורה הקדושה.
ולא בגלל שבימי 'בין הזמנים' הם ביטלו את עצמם מלימוד התורה חלילה וחלילה, אלא מפני שיודעים הם, שאינו דומה לימוד של ימי 'בין הזמנים' ללימוד של 'אלול בישיבה'.
מי אנו שנשווה בין לימוד אחד למשנהו ובין מעלתו של לימוד זה ללימוד אחר, אין אנו מבינים בחשבונות שמים ולא נדע מה הוא הלימוד הגדול יותר, אבל בזאת אנו בטוחים, שהלימוד הזה יש בו טעם אחר, טעם שונה, ואל הטעם הזה של הלימוד הישיבתי, הם התגעגעו בכל ליבם.
ומאחור נשארו אמותיהם של בני התורה הצעירים, עומדות הן בחלון ומשקיפות ממנו כשדוק של געגוע מכסה את עיניהן, מערפל את ראייתן. צופות הן בבניהן הצועדים לבית תלמודם. נושאות תפילה חרישית ומלאת רגש, שיישאר החשק הזה בלב בניהן, שתמיד יתנפלו על הגמרא עם אותו געגוע מתוק, באותה רעבתנות אינסופית לעסוק עוד ועוד בדברי התורה.
והיושב במרומים, עם כל הפמליה הגדולה שלו, יורדת לגנים, אלו בתי המדרש, ואומר להם, בני האהובים, היושבת בגנים, השמיעיני את קולך, הרימו קולכם בעוז, התנצחו בדברי התורה, התעמקו, התווכחו, חקרו, רדו לעומקה של הלכה.
כי באלה חפצתי נאום ה'.
ואנו, עם ישראל כולו, נשלח להם מבט מלטף, חיוך אוהד, נביט לעברם בהערכה, נעניק להם יחס של כבוד ויקר.
המשיכו לשקוד על תלמודכם, בנינו היקרים.
המשיכו לצמוח ולהתפתח בלימוד התורה, כי מכם עוד יעמדו המורים, אשר יורו לעם ישראל כולו תורה והוראה, בדורות הבאים.
פתיחת זמן אלול בישיבת קול תורה (תשע"ח)